אחד מהדברים החביבים עלי בחג סוכות הוא רעיון האושפיזין. מעבר ליופי הבסיסי שברעיון הכנסת האורחים, המשמעות המקורית של רעיון האושפיזין הוא שאנחנו לא מנותקים, שיש רצף היסטורי ושלדמויות בעלות משקל היסטורי יש משמעות קונטקסטואלית. למי שלא זוכר או יודע, האושפיזין המקוריים הם שבעה גדולי האומה (וכל ביקורת פמיניסטית בהקשר הזה היא ראויה) – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד.
תחושת המסתורין שמלווה את המחשבה שביום אחד אנחנו מארחים את אחד מהאבות וביום אחר את אהרון הכהן או את משה היא אלמנט נשכח בשגרת החג העכשווית. כדי לרענן אותו קצת חשבתי להציע רשימת אושפיזין אלטרנטיבית ומקומית. בחרתי באורחים שמנוחת כולם עדן. אלה, אם כן, האושפיזין שאני מציע להזמין לסוכה חיפאית.
דאהר אל־עומר: מייסד חיפה החדשה הוא דמות מסקרנת ביותר, ומעניין היה לפגוש בו בסוכה ולשאול אותו מה הוא חשב כשייסד את חיפה ואיך הוא רואה את מה שהתפתח ממנה. אל־עומר לא רק הפך את חיפה מנמל דייגים קטן לעיר מבוצרת, הוא למעשה הקים באזור הצפון מדינה קטנה, מתחת לאפו של השלטון העות’מאני, ולמרבה הפליאה זו גם היתה מעין מדינה דו לאומית שכן הוא עודד יהודים לעלות ולהתיישב בה. אל־עומר הוא שחידש את היישוב היהודי בטבריה והזמין אליה את הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר.
הרברט סמואל: הנציב העליון הראשון של בריטניה ראה מקרוב מה מתרחש כאן, אבל העדיף לשמור על האינטרסים של הממלכה מאשר להביא לקירוב בין העמים הגרים בארץ ותובעים עליה בעלות. הוא קבע את משכנו בירושלים, למרות שנטה בתחילה להקים אותו בחיפה. ייתכן שאילו הוא היה מוקם בחיפה, דברים היו נראים אחרת. אם היתה יכולה להיות למחווה כזאת תרומה ממשית לשינוי מגמת הסכסוך הלאומי – ספק רב. מה שבטוח זה שלעמדה הבריטית באופן כללי בשטחי המנדט היתה תרומה להחרפתו של הסכסוך, וסמואל זכה בשל כך שיקראו על שמו שכונה בחיפה (אחוזה – היא אחוזת שמואל).
רוצים להישאר מעודכנים?
דוד בן הרוש: גיבור המרד בוואדי סאליב זכה שאחרי מותו יקראו על שמו רחוב קטן בוואדי. האדם שעמד בראש ליכוד עולי צפון אפריקה ודרש חינוך שוויוני לכל תושבי הארץ, מדיניות עבודה הוגנת ודיור הולם ראוי שיונצח באופן מכובד יותר. בן הרוש הוא אולי הראשון שהעלה את בעיית אי השוויון ודיכוי עולי ארצות האסלאם והבלקן על הבמה הציבורית כמושא למאבק ולדיון.
יוסף אלמוגי: ראש העיר חיפה בשנים 1975-1974 היה הבריון של מפא”י מאז שנות ה־30. שמו מוזכר בהקשר של מניעת כניסתם של ערבים להסתדרות, דיכוי שביתת הימאים ודיכוי המרד בוואדי סאליב. פלוגות הפועל שבראשן הוא עמד היו גוף מיליטנטי ששימש כזרוע השליטה של מפא”י בארגוני העובדים והילך אימים על ועדים שנטו לטובת מפ”ם או המפלגה הקומוניסטית. במקביל שימשו פלוגות הפועל מכשיר נגד הרוויזיוניסטים. אחרי הגפילטע פיש הייתי שמח לנהל איתו שיחה על זכויות עובדים, על דמוקרטיה ועל גזענות.
ארנה מר: את דמותה הזועקת של מר הייתי רואה כילד בכל הפגנה שהיתה נאספת בבית הקרנות, קוראת “הפאשיזם לא יעבור”, “הלאה אוניית הכלא הצ’יליאנית” ועוד סיסמאות נגד דיכוי באשר הוא. אמם של ג’וליאנו וספרטק מר ח’מיס עליהם השלום היתה גם אם הקיום המשותף בחיפה – אשה שהאומץ שלה הפחיד אותי ושלהב את דמיוני. דמויות כמוה – טוטאליות ומסורות – חסרות ברחוב ובשיח.
דליה רביקוביץ’: לא רבים יודעים, אבל המשוררת הדגולה, שבילתה חלק ניכר מילדותה במשפחות אומנות, למדה בבית הספר חוגים בהיותה בתיכון. אבל גם אם כל הקשר שלה לחיפה היה מתמצה בזה שהיא עצרה כאן פעם לשתות קפה בדרך לנהריה, זה היה תירוץ מספיק לדידי כדי להקצות לה מקום כאושפיזה חיפאית. ענקית רוח אמיתית, שחיפה יכולה להתגאות על כך שאולי הותירה בה איזה רישום.
אורן יקר: המייצג האולטימטיבי של מבוע החיוניות של חיפה, בית רוטשילד, שלא ידע איך להתקיים אחרי שקיעת ההפנינג המתמיד במרכז הכרמל. צייר, יחפן, מחלל בחלילים, שותק ארוכות או מפליא במונולוגים שמי ידע פשרם.
