יאללה ביי

ידיעה לאקונית למדי פורסמה ב־29 בדצמבר 1949 באחד מהעיתונים הנפוצים באותה התקופה תחת הכותרת: “צו סיפוח חמישה אזורים לחיפה יתפרסם בימים הקרובים”. בגוף הכתבה נכתב שמשרד הפנים עתיד לפרסם את הצו שיכלול את “קרית חיים, קרית שמואל, קרית ים, אזור התעשייה בעמק זבולון ושכונת חוואסה”. עוד נכתב בידיעה: “בינתיים מודיעים לנו מחיפה כי באסיפה כללית של תושבי קרית ים, שדנה ביום ג’ בשאלות הסיפוח, הוחלט ברוב גדול נגד הסיפוח לעיריית חיפה והועברה החלטה לשר הפנים שבה מתבקשת הממשלה להקים מועצה עצמאית נפרדת בקרית ים”.

מידיעה קטנה זאת אנחנו לא לומדים דבר על השיקולים שהובילו את משרד הפנים לספח את קרית חיים ואת קרית שמואל (אם כי סיפוח אזור התעשייה אולי מלמד משהו על מניע כלכלי ולא נופי-אורבני). מה שאנחנו כן לומדים הוא שכבר מלכתחילה היו חילוקי דעות בנושא זה, ואלה הובילו את קרית ים לדבוק בעצמאותה. עניין זה צץ ועולה בכל מערכת בחירות מוניציפלית שאני יכול לזכור. אבל האם השאלה החשובה היא אכן עצמאות מוניציפלית או הישארות במעמד של פרבר המנוהל על ידי עיריית חיפה?
גם זו שאלה ותיקה מאוד. בשנת 1963 נבחרה בפעם הראשונה מועצה לקרית חיים, שמספר תושביה אז היה 20,000 איש. במכתב ששלח ראש העיר דאז אבא חושי, ושעליו דווח בעיתון “דבר”, הוא “הביע את ביטחונו כי רובם של תושבי הקריה לא ייתנו ידם לשבירת אחדות הפועלים ולהינתקות הקריה מעיריית חיפה, לא רק מתוך גישה אידיאית חברתית ופוליטית, כי אם גם מתוך שמירה על האינטרסים של הקריה ותושביה”.

חושי ציין כי “פרנסתם של רוב תושבי הקריה קשורה בחיפה, על נמלה, על התעשייה, על המלאכה, על המסחר ועל השירותים שלה”. הוא גם הזכיר לתושבים שבזכות השתייכותה של הקריה לחיפה הם משלמים מסים מופחתים, שעל כל לירה שהם משלמים כמס משלמת העירייה 40 אגורות, ואת העובדה שהעירייה השקיעה “בשנים האחרונות בלבד כארבעה מיליון לירות בקירוב” בפיתוחה של קרית חיים. חושי אף המשיך והבטיח שהעירייה מתכוונת לבצע עבודות פיתוח נוספות בקרית חיים ולעודד כל יוזמה קונסטרוקטיבית של התושבים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

חושי, אם כן, דבק גם הוא באותה הנקודה – פיתוח הקריה הוא סיבה טובה לבקש את תמיכת תושביה בהמשך הסיפוח לחיפה. אלא שהוא גם הצביע על רציונל נוסף, שמאז הלך ונשחק – לתושבי הקריה היתה סיבה להמשיך את הזיקה לחיפה, שתמכה בהם כלכלית. קרית חיים התהוותה כשכונת פועלים, ובתקופה שבה היא היתה עצמאית, לפני קום המדינה, היא ניהלה את עצמה כקואופרטיב שתמך באוכלוסייה המוחלשת באמצעות מיסוי פרוגרסיבי למשל. היום אין לכך כמעט משמעות, והדין ודברים שמתנהל בין חיפה לקריה עוסק בסוגיות של איכות השירותים המוניציפליים ושווי הנדל”ן.

גם כאשר העירייה ניגשת לרעיון של התחדשות עירונית בקרית חיים, היא לא מתייחסת אליה כאל יישות עירונית שזקוקה להשקעה אלא כאל השקעה בפני עצמה. במקום לבנות מעונות יום וגנים, להוסיף תקנים במערכות החינוך, הרווחה והבריאות, ולסייע ישירות לאוכלוסייה הזקוקה לכך, היא משליכה את יהבה על כך שיימצא מי שיסכים להזיז כביש מצד אחד לצד השני של שורת מבנים, ובכך להרחיב את רצועת החוף כדי שיהיה יותר מקום לטיילת. זהו מהלך קלאסי של ג’נטריפיקציה, שגם אם היה מקבל תוקף קונקרטי יותר מאשר של תוכנית אב, ספק אם היה מטפל בבעיות של השכונה המוחלשת.

וקרית חיים מערבית, זו שמככבת בתוכניות ההתחדשות העירונית, היא שכונה מוחלשת. לא צריך הרבה יותר מאשר סיור היקפי ברחובות דגניה, טרומן ומח”ל כדי להבחין בבתים המתפוררים ובתחושת העזובה. האם התנתקות מחיפה היא מענה לכך? ייתכן שניהול עצמי של העניינים יביא לשינוי בסדר העדיפויות, וזו נקודה לזכות שינוי מעמדה של הקריה. לחובת המהלך – יהיה בו משום הפסד של עוצמתה של עיריית חיפה כלובי, אבל מכיוון שכבר שנים לא ברור אם היא משתמשת בעוצמה זאת לטובת הקריה, אולי אפשר כבר לוותר.