12 שנות שלטון הליכוד הרצופות הותירו את ישראל של שנת 2021 הרחק מאחור ביחס למדינות ה-OECD בשלל משתנים. בכמה מהם יידרש עוד עשור לפחות כדי לצמצם את הפער ולהשיב את ישראל למקום שבו הייתה בעבר. באחרים, ייתכן שאפילו עשור לא יספיק.
בתחבורה למשל. במשך שנים הנהיגו ממשלות ישראל מדיניות של השתעבדות לרכב הפרטי וזנחו כמעט לחלוטין את התחבורה הציבורית. אמנם תשתיות הרכבת התפתחו בשנים האחרונות והמסילות מגיעות כיום עד כרמיאל בגליל, בית שאן במזרח ודימונה בדרום, אבל רכבת היא רק פן אחד של תחבורה ציבורית וגם היא איטית למדי, צפופה מאוד, מאחרת תמידית ופועלת בזמנים מוגבלים בלבד.
אנחנו לא עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת. צריך להיות עיוור, חירש וגם טיפש גמור כדי לא להבין כי תחבורה ציבורית היא לא רק אמצעי ניידות למי שאין ברשותו כלי רכב, אלא אמצעי ראשון במעלה כדי לחלץ את המדינה מן הפקק ולאפשר קיומם של חיים תקינים.
באין תחבורה ציבורית מוצלחת אנשים נוסעים במכוניות פרטיות. אין להם ברירה אחרת. ככל שגדלה האוכלוסייה, כן גדל מספר המכוניות בכבישים. כפועל יוצא, עומסי התנועה מתרבים ומתארכים, משכי הנסיעה מתארכים והזמן המבוזבז בכל יום בשל שהייה מיותרת בכבישים הולך ומתארך גם הוא. יותר שעות מבוזבזות הן פחות שעות יעילוּת שאותן אפשר לנצל להגדלת התפוקה בעבודה, להארכת הזמן עם המשפחה, לתרבות, לפנאי, להשכלה ועוד.
יותר מכוניות משמע גם הרבה יותר זיהום אוויר ויותר מחלות, הרבה כסף המבוזבז על דלק ותחזוקה, משאבי רפואה גבוהים וכמובן, קיצור תוחלת החיים.
במילים אחרות, אנו גם חיים פחות שנים וגם הרבה פחות בריאים.
וישנן עוד השלכות להשתעבדות למכונית הפרטית: יותר מכוניות בכבישים מחייבות סלילת כבישים מתמדת. כל כביש חדש מגיע בהכרח על חשבון שטח פתוח. במדינה כה זעירה כשלנו, כל מטר רבוע של שטח פתוח שנלקח לצורך כביש יבוא בהכרח על חשבון הציבור, ועודף בשטחים פתוחים אין לנו.
תחבורה ציבורית טובה, יעילה, זמינה ונגישה בכל רחבי הארץ היא הכרח שאי אפשר בלעדיו. היא חוסכת זמן, כסף ומחלות, היא מצמצמת פערים, היא מייצרת הזדמנויות לקשרים חברתיים ועסקיים, היא מקרבת בין הפריפריה למרכז והיא משפרת את איכות חיינו. והיא עושה עוד משהו: תחבורה ציבורית איכותית ויעילה מקדמת עירוניות בריאה. כשאדם נוסע באוטובוס או ברכבת קלה בעירו הוא חווה את הרחוב: הוא חולף בין חנויות ובתי עסק שונים, מהלך במדרכות, נפגש עם תושבים ועם זרים, נושם את האוויר ואת ניחוחות העיר.
משימת-העל של שרת התחבורה החדשה מיכאלי, ומבחינתי של ממשלת ישראל כולה, היא לקדם בדחיפות ובנחישות את התחבורה הציבורית בישראל ולהביאה לרמה המקובלת במדינות ה-OECD או קרוב ככל האפשר לכך.
המשימה הראשונה: תחבורה ציבורית בשבת. איני מכיר שום מדינה בעולם – לא רק המערבי – שבה מושבתים לחלוטין כל אמצעי התחבורה הציבורית הקיימים – הן בתוך היישובים והן זו הבינעירונית – במהלך סוף השבוע. זו איוולת גמורה, ירושת עבר מימים שבהם ממילא לא הייתה כמעט פעילות מחוץ לבית בשבתות.
תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח מחויב המציאות. תנועה חופשית בתוך העיר, וגם מחוצה לה – בין חברים ומשפחה, לים או למסעדה או לטיול – היא זכות בסיסית של כל תושב.
רוצים להישאר מעודכנים?
למזלנו, אנו חיים בעיר שבה פעילה התחבורה הציבורית בשבתות מאז ומעולם. זהו יתרון גדול לעומת תושבי מרבית הארץ. אבל גם כאן התחבורה מוגבלת ומצומצמת למדיי ואינה תואמת את הביקוש.
הכרמלית, למשל, היא נכס עירוני תרבותי של ממש. כיום, עם פריחתה המחודשת של העיר התחתית, רבים פוקדים אותה בשישי בערב ובמהלך השבת. הם היו שמחים מאוד להגיע אליה בכרמלית. יש לקוות שאחת הפעולות הראשונות שתעשה השרה מיכאלי תהיה הפעלת הכרמלית בשבת.
אבל הפעולה החשובה ביותר שעל השרה לקדם היא סילוקה אחת ולתמיד של מסילת הרכבת מקו החוף ופתיחת הים אל הציבור. אינספור מלים נכתבו על חשיבות העניין ועל המחיר שמשלמת חיפה כבר עשרות שנים בשל החיץ האיום.
סילוק חיץ הרכבת ופיתוח רכבת מטרופולינית קלה בשכונות החוף ורכבת תחתית לכל אורך רכס הכרמל – זהו מבחנה של השרה החדשה וזהו מבחנה של הממשלה.
