הנה הגיע הרגע. אליפות ירוקה, מרגשת מטורפת.
וואו, איזו שנה עברנו. קורונה, מגפה שאף אחד לא חלם עליה ולא ידע איך להתמודד איתה. עונת משחקים שהיה סימן שאלה לגבי קיומה. שחקנים חלו, אוהדים חלו, העולם עצר מלכת, אבל, ברוך השם, לאט-לאט התגברנו על הכל.
זה התחיל בגמגום, אבל ככל שנמשכה העונה, האמנו. הירוקים התחילו במסע של ניצחונות ותצוגות כדורגל משכנע שגרמו לכולם להאמין שחלום האליפות מתממש ובא, ואז גם קיבלנו את הבשורה המיוחלת שהקהל חוזר למגרשים, וואו! איזו התרגשות.
רוצים להישאר מעודכנים?
סוף המסע המתיש היה משחק האליפות לעיני קהל שיא של 30 אלף אוהדים משולהבים. טירוף ובכי. אחרי 10 שנים, יש אליפות ויש ניצחון מתוק. זה הרגיש לי כמו האליפות הראשונה כשהייתי ילד. בשריקת הסיום בכיתי. כי כמה אפשר לסחוב בחיים? גם מסע של 10 שנים בלי תואר וגם הקורונה המתועבת. אני שיכור ולא מיין. ריח האליפות גורם לי לשיכרון חושים.
תודה לך, מכבי. תודה לאוהדים, תודה לשחקנים, להנהלה וליענקל'ה שחר. אני היום ירוק גאה. אסיים במילות השיר שהיינו שרים ביציע ג': "אולה לה, אולה לה, מכבי חיפה אלופה".
