כ-300 בליינים הגיעו ביום שישי לחגוג עם שלומי מנגר יום הולדת 12 למועדון הוונדרבר שלו. מנגר הגאה עמד על התקליטייה באולם מוזיקת הרוק – אחד משלושת האולמות של המועדון – ותיעד את ההתרחשות.
מנגר עצמו לא האמין שהמועדון יגיע לאבן דרך הזאת. לפני 12 שנה, אחרי שנים ארוכות בהדר, הוא בחר אזור אחר לפתוח בו מועדון, וקבע את מושבו דווקא ברחוב חטיבת גולני. "כשפתחתי את הוונדרבר לא חשבתי שנגיע ל-12 שנה", הוא אומר, "אני אמנם עקשן ורץ למרחקים ארוכים, אבל לא האמנתי שהמועדון יחזיק כל כך הרבה שנים, שלא לדבר על כך שהוא גדל עם הזמן. אנחנו לקראת פתיחה של אולם רביעי. נתקעתי באמצע השיפוץ בגלל המלחמה ואכלתי אותה חזק. בקרוב נמשיך את השיפוץ, בתקווה שחזבאללה ייתנו לנו לעבוד".
מנגר הוא נון קונפורמיסט ידוע. קורות חייו שזורים בחיי התרבות של העיר זה 40 שנה, ועל כך הוא זכה באות יקיר העיר לשנת 2021. בשנת 1980 הוא פתח את השלוחה החיפאית של בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה ברחוב הנביאים, וב-1985 הוא הקים את דווקא תיאטרון ברחוב ירושלים. ב-1990 הוא נכנס בסערה לחיי הלילה כשפתח בקולנוע ארמון את ה-High Way שלימים שינה את שמו לעיר השנייה. במועדון היה גג נפתח והתקיימו בו הופעות של גדולי הרוק והמוזיקה האלטרנטיבית.
בשנת 1995 סגר מנגר את העיר השנייה ופתח גרסה חדשה שלה – הסיטי הול – בבניין קולנוע חן לשעבר ברחוב י.ל. פרץ. ב-2010 נסגר הסיטי הול לאחר שמנגר, לדבריו, התקשה לעמוד מול הביורוקרטיה הממסדית. זמן קצר אחר כך הוא הדהים את סצנת הרוק החיפאית ופתח את הוונדברבר בלוקיישן שאיש לא האמין בו.
"עקשנות, התמדה ועבודה עם קהל טוב", מסביר מנגר את סוד ההצלחה, "שני הדברים הכי חשובים הם קהל טוב ותכנים – המוזיקה, ההופעות וכל הקטע התרבותי. זה לא מועדון, זה בית לתרבות. אני לא מכניס לכאן כל דבר, ואני שומר על זה בצורה קפדנית, וכך זה לאורך כל השנים. הסתכלתי על הקהל במסיבה והתמוגגתי. זה היה ערב מקסים. אני מקבל כל כך הרבה אהבה בחזרה, וזה היופי של הסיפור. אני לא יודע אם לקרוא לזה סיפור סינדרלה, אלא דווקא לוקאל ספיישל. המקומות שלי תמיד היו מיוחדים, אבל המקום הזה הוא מיצוי של כל ההיסטוריה שלי במקום אחד. זה מועדון, ויחד עם זה גם בית".
שלומי מנגר
רוצים להישאר מעודכנים?
קשה שלא להשוות את המגוון של חיי הלילה בעיר בניינטיז לעומת היום. מספר המועדונים היום הוא זעום, ובאופן ישיר נגזר מכך גם מספר המסיבות המועט, בוודאי עבור בלייני שנות ה-90 שההיצע עבורם הוא על גבול המעליב. אבל מנגר, בחושיו החדים, מצליח לתת מענה גם לבני ולבנות 40 פלוס (ובמקרים רבים עוד הרבה פלוסים).
"יש מקומות שעורכים מסיבות לגילאי 40 פלוס, זה לא שלא עושים", הוא אומר, "ההבדל הוא באיכות הקהל, ואצלי גם איכות המוזיקה ואיכות התכנים. התוכן מביא תדמית, והתדמית מביאה קהל. כשאתה משבש את התוכן, הקהל משתבש, ואז מתחיל להגיע קהל פחות נחמד עם תוכן אחר. אבל אני לא נותן לזה לקרות. במקומות אחרים שבהם מורידים את האיכות, התוצאה היא בהתאם. אני שומר על האיכות גם כשאני בירידה, והייתי בירידה נוראית לפעמים".
וכשמנגר מציין ירידה, הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא שבע קרבות שאילצו אותו להילחם על מנת לשרוד בחיי הלילה. בעיצומה של מגיפת הקורונה הוא פתח במבצע גיוס המונים שנועד לסייע לו לממן את ההוצאות השוטפות של הוונדרבר ששעריו נסגרו בשל המגבלות, והקהל שלו השיב לו אהבה כשהצליח לגייס יותר מ-50,000 שקל. כעת הוא נאלץ להתמודד עם תוצאות מלחמת חרבות ברזל. "אחרי חלושה חודשים קשים מאוד, חיי הלילה מתחילים להתאושש אבל עם הבנה שזה זמני", הוא אומר, "אנשים אומרים 'בואו נחיה כמה שאפשר. מה נעשה, נשב בבית?'. הרי המלחמה הזו תימשך ולא תיגמר. אם יהיה טיל אחד לחיפה מלבנון, לא רק חיפה תושבת אלא כל המדינה. אז אנשים אומרים 'בואו נחיה עכשיו'".
ואיך אתה מסכם ארבעה עשורים של חיי לילה בחיפה?
"פרצתי לעיר הזו בתקופה שלא היה בה כלום, ובניתי שורה של מקומות בילוי. מצד אחד זה נחמד, אבל מצד שני מדובר בעלויות עצומות. אם הייתי 40 שנה באותו מקום, הייתי מפטם את חשבון הבנק שלי, מה שלא קורה לצערי הרב. בכל מקרה, עשיתי דברים יפים לעיר הזאת, והסוד הוא התמדה ושמירה על איכות".
יום הולדת 12 לוונדרבר (צילום: בועז כהן)
