מדינאי בריטי חכם אמר פעם: “במלחמה כמו במלחמה – אין מנצחים ומנוצחים, במלחמה כולם מפסידים”. ההיסטוריה האנושית מלאה באין ספור מלחמות מיותרות וחסרות תועלת, שבהן גבר האגו על ההיגיון וגרר אחריו נהרות של דם.
בצפון הארץ יש עיר אחת שהכירה בעיקרון הזה 2,000 שנה לפני ארתור נוויל צ’מברליין, שהאמירה הזו מיוחסת אליו. הטיול שלנו הפעם הוא אל ציפורי – אחת מהערים המרכזיות של הגליל התחתון בעת העתיקה, שוויתרה על המלחמה ברומאים ובזכות כך לא חרבה.
ביקור בגן הלאומי ציפורי מאפשר הצצה בעברה של העיר המיוחדת הזו, שהלכה נגד הזרם וזכתה לקיתונות של ביקורת. זהו מסלול קליל שמתאים לכל המשפחה בכל ימות השנה, כולל חזיון אור קולי, פעילות אינטראקטיבית מול מסכים ואפילו כתב חידה לילדים שבסיומו הם יקבלו את סיכת הפקח הצעיר מרשות הטבע והגנים. אז הצטיידו במים, בכובע ובנעליים נוחות להליכה, רשמו באפליקציית ווייז “גן לאומי ציפורי” וצאו לדרך.
הפסיפס בבית הנילוס המתאר את אורפיאוס (צילום: יוסי מזור)
האתר פתוח למבקרים בימים ראשון-חמישי ושבת בשעות 17:00-8:00, ובימי שישי ובערבי חג בשעות 16:00-8:00. מחיר הכניסה לילד הוא 14 שקל, ולמבוגר 28 שקל. בכניסה תוכלו לרכוש תמורת עשרה שקלים את החוברת “הפקח הצעיר” שבה מופיע משחק מטמונים לילדים. בחדר ההקרנה תוכלו לצפות בסרטון קצר (באמת קצר – שמונה דקות בלבד) שמספר את הרקע ההיסטורי של העיר.
חז”ל שרצו לפרגן לציפורי טענו שמקור שמה הוא בעובדה שהיא “יושבת בראש ההר כציפור”, אך האמת היא שגובהו של ההר שעליו נבנתה העיר הוא בסך הכל 270 מטר מעל לפני הים. מבט לצפון, אל הרי הגליל העליון הסמוכים, מעלה סימני שאלה למה דווקא לגבעה הזו בחרו לתת את השם ציפורי. לך תבין את חז”ל, אולי הם התכוונו בכלל לציפור ההיא שמסמלת את השלום.
במרחק הליכה קצר מהכניסה תגיעו אל מרכזה של העיר – נקודת ההצטלבות בין דרך הרוחב (הדֵקוּמָנוּס) שחצתה את העיר ממזרח למערב, לבין דרך האורך (הקארדו) שנסללה מדרום לצפון. בצדדיהם של שני הרחובות המרוצפים ניצבים עמודים, וביניהם בתי מסחר שהציעו את מרכולתם לעוברים ולשבים. על האבנים ניתן להבחין בחריטות של לוחות משחק קדומים. ילדי העיר בילו על רצפת הרחוב במשחקים בזמן שהוריהם היו עסוקים בשופינג או בתפילה.
הקארדו (צילום: יוסי מזור)
רוצים להישאר מעודכנים?
בצדו הדרומי של הקארדו נמצא את בית הנילוס – בניין מפואר עם כמה אגפים שנחשפו בו רצפות פסיפס מרהיבות, ובהן סצנות שונות מהמיתולוגיה היוונית כמו הקנטאור שחציו אדם וחציו סוס, וכמו אורפיאוס שהקסים את כל מי שהאזין לנגינתו, וביום חתונתו עם אהובתו אורדיצ’ה הכיש אותה נחש למוות. הצער והגעגוע, כך אומרת המיתולוגיה, הובילו את אורפיאוס אל השאול מתוך כוונה להחזיר את אהובתו אל ארץ החיים. פסיפס אחר מתאר את האמזונות שעליהן מסופר במיתולוגיה היוונית שהן היו שבט של נשים לוחמות ואמיצות לב, ששלטו בארצן מבלי לשתף את הגברים.
הפסיפס בבית הנילוס המתאר את הקנטאור (צילום: יוסי מזור)
המשך המסלול יוליך אתכם אל בית הכנסת המשוחזר, שגם בו נחשפו רצפות פסיפס מרהיבות ובהן תיאור של מנורת המקדש, של עקידת יצחק ושל גלגל המזלות, ושם תוכלו לצפות בחזיון אור קולי.
רצפת בית הכנסת (צילום: יוסי מזור)
צמוד לבית הכנסת ששימש את הקהילה היהודית נחשף תיאטרון שנבנה לרווחת תושביה הפגאניים של העיר, ובו לא פחות מ־4,500 מקומות ישיבה. בתיאטרון הוצגו מחזות שהתבססו על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית.
במעלה השביל נפגוש את בית דיוניסוס – בית מפואר נוסף שכלל גם הוא כמה אגפים. את רצפת הטרקלין של הבית עיטר פסיפס המתאר את מעלליו של אל היין דיוניסוס – מילדותו, דרך נישואיו לאריאדנה ועד לתהלוכת הניצחון לאחר מסע להודו – ובמרכז ניתן לראות את דיוניסוס באחת ממסיבות ההוללות שלו.
המבנה המפואר במרכז האתר מכונה המצודה, והוא צעיר יותר משאר הממצאים – בן 900 שנה בלבד, מימי הצלבנים. זהו מבנה דו קומתי שבפינותיו אפשר להבחין כי לצורך בנייתו נעשה שימוש בארונות קבורה (סרקופגים) מעותרים מהתקופה הרומית הקדומה יותר. החורים שנפערו בארונות נעשו על ידי בוזזים שמיהרו למצודה אחרי שהצלבנים נטשו אותה, וזאת לנוכח השמועה שהצלבנים השאירו אחריהם מטמון זהב. כיום אפשר ליהנות במצודה ממשחק אינטראקטיבי אשר מספר את סיפורה של ציפורי בימים שבה שכנה בה הסנהדרין, ומגג המצודה נשקפת תצפית פנורמית מרהיבה.
המצודה (צילום: יוסי מזור)
במושגים של ימינו, תושבי ציפורי היהודים היו זוכים לכינוי שמאלנים יפי נפש. אולי היו משווים אותם לאותו צ’מברליין, שבשם הכמיהה לשלום נפגש עם השטן בכבודו ובעצמו, אדולף היטלר, בניסיון למנוע את מלחמת העולם השנייה. קשה לשפוט את תושבי ציפורי שכנראה חששו לגורלם אם ימרדו. ייתכן שחוסר הרצון שלהם לקחת חלק במלחמה נבע מחשיבה פרגמטית הקשורה למעמדם הכלכלי האיתן, שהרי מלחמה עלולה לפגוע בעסקים. כך או כך, שלוש שנים מאוחר יותר, בזמן שהרומאים צרו על ירושלים, יצא מהעיר רב אחד – רבי יוחנן בן זכאי – שפנה אל מפקד הצבא הרומאי ואמר “המלחמה הזו לא לי. תן לי את יבנה וחכמיה”. וכך אכן קרה. ביבנה הקים בן זכאי בית מדרש קטן שלימים הפך לסנהדרין. בהיעדר מנהיגות מדינית הפכה הסנהדרין למנהיגות של העם, ולימים היא נדדה מיבנה לאושה, משם לשפרעם ואחר כך לבית שערים, עד שהגיעה לציפורי.
במבחן ההיסטוריה נראה שדווקא בזכות אנשי ציפורי שידעו שזו לא השעה למרוד ובזכות רבי יוחנן בן זכאי ששמר על הגחלת, אנחנו כאן כדי לספר את הסיפור. כדברי קהלת: “לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם”. סעו לשלום וטיול נעים.
