אי שם, בראשית דרכי האלכוהולית, כשרק התחלתי לנסות לעמוד על ההבדלים בין יין טוב ליין רע, היה משפט אחד מפי אביו של חבר טוב שהאיר את דרכי. “זכור בני”, הוא אמר, “אנשים כמונו אוהבים יינות משובחים, אבל בהיעדר משהו אחר אנחנו גם יודעים להסתפק בהוק לבן”. אילו רק היה יודע באלו דברים הסתפקנו, בנו ואני (במיוחד אני), אולי הוא היה מסייג קצת את דבריו.
כמה שנים עברו מאז והצלחתי, בעוונותי, לכבוש לי מקום קטן ליד שולחן כתבי ומבקרי היין של התקשורת. כבר לא הייתי זקוק להוק לבן כי לסטטוס מתלוות כמה פריבילגיות, אבל יש לדעת שבתחום האחריות של כתבי יין נמצאים לא רק היינות המובחרים, אלא גם הפשוטים והיומיומיים. אפשר להתייחס אליהם בביטול כי מהו בקבוק של יין צעיר ב־30 שקל ליד בקבוק של בורדו מתיישן שעולה פי 20? אבל מי שהתחיל בהוק לבן וביינות רומניים בבקבוקים של ליטר לא יכול להרשות לעצמו להיות סנוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
חיזוק מפתיע קיבלתי דווקא מזקן מבקרי היין והחשוב והיסודי שבהם עד כה, דניאל רוגוב עליו השלום. את כברת הדרך שהוא עבר מבחינת יינות איכות כנראה לא אעבור לעולם, אבל אחד מנוהגיו המפליאים, כאשר היה מגיע להשקות של יינות חדשים ואחד מהם היה רוזה פשוט, היה ליטול גביע, למלא אותו בקוביות קרח ולמזוג עליו רוזה עד שפתו. הוא לא הרגיש צורך להוכיח כלום ופשוט שתה להנאתו עם הסיגריה הנצחית שלו, ושיתפוצצו הפלצנים.
אני נזכר ברוגוב אל מול הבקבוק החדש של הרוזה של ברקן. הוא מושק לרגל חנוכה – מתקתק, קליל, עם מספיק חמיצות כדי לא להכביד ועם טעמי פירות אדומים ומעט הדרים. אפשר להגיש אותו קר כמו שהוא ואפשר לנהוג כרוגוב ולמזוג על קרח, אבל בתנאי שאתם לוגמים מהר ולא מניחים ליין להימהל ארוכות. המחיר: 30 שקל.
