אבי צבי (הרשל) גולדשטיין שמר במהלך רוב שנות חייו בסוד את קורותיו בזמן השואה. הוא לא דיבר על התלאות שעבר כנער צעיר באושוויץ-בירקנאו. ימי הזיכרון לשואה היו עבורו קשים במיוחד והוא נהג תמיד לעבוד עד שעות הערב המאוחרות כדי לא לראות את השידורים בטלוויזיה או להיקלע לשאלות של אחי יוסי ושלי על מה שהוא חווה שם. "יום השואה הוא בשבילכם ובשביל מי שלא היה שם. אני הייתי ואני לא רוצה לחזור", הוא היה אומר לנו תמיד כשניסינו להתעמק בעברו.
במשך שנים הוא מצא כל דרך לברוח מהשאלות כדי שהפצע לא ייפתח מחדש. תמיד שאלנו את עצמנו מה עומד מאחורי ההתחמקות שלו. חשבנו שאולי הוא מתבייש בעבר או פוחד. בסופו של דבר, מי שהצליחה לחלץ ממנו את הסיפור היתה נכדתו הקטנה, בתי מירב, שעמדה לפני 13 שנים לצאת למשלחת לפולין עם חבריה לספסל הלימודים בבית הספר עירוני ה'. למענה הוא הסכים לשבת מול מצלמת וידיאו ולספר את סיפורו, והיא התחייבה להציג אותו בפני המשפחה כולה לאחר מותו.
בעוד שבועיים, י"ג באייר, 9 במאי, נציין מלאת שבע שנים למותו. לפני כחצי שנה יצאתי אני, עם משלחת מטעם רפא"ל, למסע לפולין, ושם קיבלתי את כל התשובות לשאלות כמו "למה לא עשיתם כלום נגד הצורר הנאצי?". מי שדורך שם, בין הצריפים והמשרפות, מבין שלא ניתן היה לעשות דבר ולמה העולם שתק. הצורר הנאצי ידע לשווק את מכונת הרצח שלו בעזרת שקרים.
המסע המרגש חיזק אצלי את החרטה על כך שלא יצאתי אליו כשאבי עוד היה בין החיים, משום שאילו הייתי עושה אותו בחייו הייתי יכול להצדיע לו ולומר: "אבא, אתה ניצחת".
מסע ברכבת הבהמות
מספר צבי (הרשל) גולדשטיין: "נולדתי בויקוב, רומניה, בשנת 1927 להורי יצחק ולייבה גולדשטיין. בשנת 1941 עברה המשפחה להתגורר בטרנסילבניה. ברחנו משם לריסקווה מפני שהגרמנים אפשרו להונגרים לכבוש את העיר. כל בני המשפחה שלי היו שם – הסבים והסבתות. באמצע שנת 1944 הגיעו לעיר ולקחו אותנו לויישופ, שם אספו את כל היהודים בגטו בין פסח לשבועות. לאחר כמה ימים התחילו לשלוח טרנספורטים לאושוויץ ברכבות.
צבי גולדשטיין
"כמה שעות לפני שהעמיסו אותנו אבא לקה באירוע מוחי ובשיתוק. אמא יצאה עם אבא ועם רופא מקומי בתוך עגלה עם סוס לבודפשט, לבית חולים. כעבור כמה שעות הועמסנו אני, שתי אחיותי, אחי וכל הסבים והסבתות על הרכבת שיצאה לאושוויץ. הייתי בן 17. אחותי רבקה היתה קטנה ממני בשנה, אחי מנדי היה בן 13, והאחות הקטנה סימה בת 11. הספקנו לשמוע לפני שעלינו על הרכבת שאבא נפטר עוד בדרך לבודפשט. אמא הוכנסה שם למחנה ריכוז של הגרמנים, ובכך למעשה נמנע ממנה להגיע לאושוויץ – מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהיא נשארה בחיים.
"הרכבת שהעמיסו אותנו עליה לאושוויץ היתה רכבת של בהמות. הסבירו לנו שהרוסים רוצים להשמיד אותנו וששולחים אותנו כדי לשמור עלינו. עמדנו ברכבת כמו חיות, מאות אנשים בקרון. כשהגענו לאושוויץ חילקו אותנו – נשים בצד ימין וגברים בצד שמאל. שם ראיתי בפעם האחרונה את אחיותי ואחי, ואת סבא וסבתא שלנו. אצל הגברים חילקו את הצעירים לצד אחד ואת השאר לצד שני. הכניסו אותי למקלחת, קיבלתי את בגדי הפסים ואז גם קיבלתי את שמי החדש, A3760 – השם שמלווה אותי על זרועי עד היום עם המספר המקועקע. במשך תשעה חודשים זה היה שמי".
רק לעבור את היום
"לפני שהעבירו אותי לבירקנאו עוד הספקתי לראות שהמבוגרים והחולים הושמדו. אנחנו נשלחנו לעבודה. היה לי ברור מה עלה בגורל סבי וסבותי. אותי העבירו ליער גדול, שם התחלתי לעבוד. היו שם מכרות פחם ואני עבדתי כל יום עם פולני אחר וסחבתי לו את הציוד. אני זוכר שבאותם הימים עוד קיבלתי קצת אוכל – פרוסת לחם אחת לשלושה אנשים ועוד קצת מרק. קיבלתי גם תלוש לבשר כי הייתי צעיר. לא היה אוכל בשפע, אבל הסתדרתי עם מה שהיה.
כיכר הסלקציות (צילום: יצחק גולדשטיין)
"לא שמעתי כלום משאר בני המשפחה. במחנה היה איתי גם דוד שלי, שלצערי הרב נהרג כמה שנים אחרי שעלינו ארצה במהלך שירותו הצבאי. לא חשבתי על כלום במשך אותם תשעת החודשים במחנה, רק על איך לעבור את היום ולקוות שיום המחרת יהיה טוב יותר. ככל שחלפו הימים התחילו להגיע שמועות על תאי גזים. לא רציתי להתעסק במה שמספרים. התנאים הלכו ונעשו קשים מיום ליום. מי שלא יכול היה לשרוד ויצא מהשורה – הגרמנים ירו בו. חיכינו לישועה".
הליכה אין סופית
"יום אחד הגרמנים אספו את כולם ולא אמרו לנו למה. הוציאו אותנו מהמחנה. היינו כמה אלפים, בלי נעליים, עם בגדי הפסים בלבד, בקור של מינוס 20 מעלות. יצאנו להליכה יחפים, הליכה כמעט אין סופית. הלכנו כל היום, ומי שלא יכול היה להמשיך – היה גרמני בסוף הטור שהיה לו תפקיד לירות בכל אחד מאלה שכשלו ונשארו מאחור. היתה איתנו עגלה, ואנחנו אספנו את הגוויות של אלה שנורו או מתו והמשכנו בדרך. במשך יותר מחודש ימים הלכנו. כשהגרמנים התעייפו, לקראת הערב, הם ריכזו את אלה ששרדו את היום לאיזה דיר חזירים או רפת של פרות. מאות אנשים נדרשו להיכנס לשטח קטן, כך שנאלצנו לשכב האחד על השני. מי שהיה למעלה שרד ואלה שנשארו למטה מתו מחנק, ואם הם בכל זאת שרדו כשעזבנו את המקום, הגרמנים דאגו לסיים את העבודה וירו בהם.
"במהלך כל המסע כמעט שלא קיבלנו אוכל – קצת מרק פעם בכמה ימים. גנבנו קליפות של תפוחי אדמה ואכלנו אותן לא מבושלות, רק כדי להכניס משהו לפה. אחרי יותר מחודש הגענו לעיירה בשם בלכהאמר שכבר לא נשארו בה יהודים רבים. הגרמנים התעייפו וריכזו אותנו שוב באיזו רפת של פרות. הקור היה בלתי אפשרי. דוד שלי ואני החלטנו לצאת מתוך הרפת למרחק כמה מטרים ולהתכסות בקש ובצואה של פרות כדי להתחמם".
"קיבלנו את החיים ברגע"
"עוד לפני שנכנסנו לבור הגרמנים עבדו על כולם. הם הכריזו שמי שרוצה לחם יגיע לנקודה מסוימת. רבים האמינו אבל מי שהגיע נורה במקום. הם חשבו שנשארו יותר מדי באותו יום ולכן חיסלו רבים בצורה הזאת. לא היה להם גבול לרשע. בערב מימשנו את התוכנית, דודי ואני, נכנסו לבור וכיסינו את עצמנו. רק הראש נשאר מחוץ לקש ולצואה. נרדמנו כנראה כל כך טוב, שכאשר התעוררנו מצאנו את עצמנו לבד. לא שמענו כלום כשהגרמנים העירו את כולם, והם לא ראו אותנו מחוץ לרפת.
"נדהמנו לגלות שברגע אחד קיבלנו את חיינו בחזרה. המחזה שנגלה לעינינו היה קשה – גופות, גופות, גופות היו ברפת הזו, אבל אנחנו נשארנו חיים. הסתכלנו מסביב ולא היה איש מלבדנו. לא האמנו שהגרמנים לקחו את כולם אל מותם ואנחנו נשארנו בחיים. התחלנו לחזור לכיוון השני כי הבנו שהם המשיכו קדימה. חיפשנו קודם כל אוכל. נכנסנו לבתים נטושים, שם מצאנו שאריות של אוכל, ואכלנו בפעם הראשונה בלי גבול. כעבור עוד כמה ימים, כשפנינו בחזרה, פגשנו ברוסים שכבר דלקו אחרי הנאצים. גם פה היה מזל שלא הרגו אותי.
"כעבור עוד כחודש ימים חזרתי הביתה. בית לא היה. הוא היה הרוס לחלוטין. אמא חזרה אחרי חודשים לבית ואז נפגשתי איתה לראשונה. כל שאר בני המשפחה – האחיות, אחי, כל הסבים ושאר הדודות – הושמדו. עד היום אינני יודע איך הצלחתי להמשיך לחיות.
אנשי רפא"ל מניחים זר באושוויץ
"הקמתי משפחה בארץ ישראל. לא ביקרתי מעולם בפולין. היה לי מספיק מה שעברתי. מבחינתי הכל נשרף שם, המשפחה שלי נשרפה, הבתים נהרסו, אני לא רוצה להיזכר. מחקתי את העבר. מצאתי פה בארץ את העתיד, ברוך השם. השארתי שם מקום עצוב. יש שם אנטישמיות גדולה. מה יש לי לחזור לשם? גם כשחזרתי לבית עקפתי את המשרפות. לא רציתי לחזור לשם לראות מה נשאר שם. ידענו מה עשו ליהודים.
"הוכחתי לנאצים שאני, צבי גולדשטיין, חזרתי לחיים, והמספר שנתנו לי הצוררים, A3760, הוא רק מספר, ואני בניתי את חיי".
