“הרגשתי, ידעתי, התכוננתי. אומרים שתאומים מרגישים. זה נכון. ביום רביעי שמתי את הראש על הכר וחלמתי מה אני אומר לך בהלוויה. התעוררתי ואז הגיעה הידיעה. הודיעו שנהרגת. כל מיני מחשבות רצות לי בראש – מה אמרת? על מי חשבת? איך נפצעת? את יום ההולדת הבא אני אחגוג לבד. אני רק רוצה להגיד לך מה שלא אמרתי לך הרבה – אני אוהב אותך. אני מצטער שלא אמרתי לך את זה הרבה זמן ואצטער על זה כל חיי”.
כך ספד ירדן שרייר לאחיו התאום, סגן יפתח שרייר שנהרג מפגיעת טיל במרון א־ראס במלחמת לבנון השנייה. זה היה ביום רביעי, 26 ביולי 2006, בדיוק שבועיים לאחר פרוץ הלחימה. למחרת ליוו כ־1,500 איש את שרייר בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בחיפה. לצד הוריו יפה ועמי עמדו ילדיהם יריב, יונת וירדן, מוקפים בקצינים בכירים מחטיבת הצנחנים שבה שירת שרייר, כמו גם גל הירש שפיקד על עוצבת הגליל שלה היה תפקיד מרכזי במלחמת לבנון השנייה. חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב התרחשה בגזרה שעליה היה הירש אחראי – אירוע שהוביל לפרוץ המלחמה.
בטקס גילוי המצבה אמר ירדן שרייר: “יש לנו יום הולדת 22 בעוד שבועיים. אני לא רוצה להיות בן 22, אני רוצה להישאר כמוך בן 21. אני לא יודע איך אוכל לחגוג, אם בכלל, הרי מה שווים תאומים בלי האחד עם השני? יפתח, אני גאה בך יותר מתמיד, תודה לך שהיית אח תאום שלי. לא אשכח אותך לעולם. שמור עלינו מלמעלה”.
יפתח שרייר ז"ל
“הוא פשוט החליט שזהו ייעודו”
יפה ועמי שרייר חיו חיים רגילים לגמרי. הוא היה עצמאי במשך כל חייו, בעליה של חנות נעליים ברחוב יפו בעיר התחתית, והיא היתה מורה. את הדירה שרכשו לאחר החתונה ברחוב עמיקם ישראל בשכונת כבביר הם לא עזבו מעולם. כשהאם התקרבה לשנתה ה־40, יריב הבכור היה בן 16 ויונת בת 10, והזוג חש צורך עז בבן זקונים. מה רבה היתה ההפתעה כשהגיחו שניים. ירדן הקדים את יפתח בשלוש דקות. כולם בגן המשחקים בשכונה, כמו גם בחוף דדו, הכירו את התאומים יפי התואר, בעלי התלתלים הבלונדיניים, שהתרוצצו והיו נחמדים לכולם.
“זה שהם היו שניים עשה רק טוב”, מספרת אחותם יונת סער, “הפער בינינו לבינם היה גדול יחסית, וכך לתאומים היה אחד את השני. אני זוכרת שעזרתי לאמא ושמרתי עליהם, אבל מהר מאוד הגעתי לגיל ההתבגרות והם עדיין היו ילדים קטנים. הם הלכו לגנים נפרדים, בבית הספר הרצל הם למדו בכיתות שונות, ובחטיבת הביניים הם התפצלו. ירדן המשיך לעירוני ה’ ויפתח למד בחוגים”.
למה הם התפצלו?
“אני לא זוכרת אם היתה לכך סיבה מעבר לרצון של כל אחד מהם ללמוד היכן שחבריו למדו. לירדן היה את חוג הסיירות שלו ויפתח היה בצופים. הם היו ביחד, אבל כל אחד לחוד. למרות המריבות שהיו להם בגיל ההתבגרות, כמו בין כל אחים, הם היו מחוברים. בתיכון, כשבנות נכנסו לתמונה, הם היו יוצאים לפאבים ביחד. שניהם היו שונים מאוד, בעלי אופי שונה לגמרי. יפתח היה טמפרמנט מאוד, שטותניק, יותר בנות ומלא חברים, וירדן היה סולידי, צנוע ושקט יותר. יפתח, למרות השובבות שלו, היה תלמיד מצטיין. בתיכון הוא יצא במשלחת לפולין וביקר באושוויץ, וכשחזר הוא סיפר שהביקור השפיע עליו מאוד. עם כל השואו שלו הוא היה ילד מאוד מאוד רגיש. כילדים היינו קשורים לסבא וסבתא שלנו מצד אמנו ששרדו את אושוויץ, והביקור במחנה ההשמדה גרם לו להתנדב לצנחנים. הוא אמר שזאת תהיה תרומתו למדינה, אחרי מה שהעם היהודי סבל בשואה. יפתח אמר שיש לעם ישראל הזכות להתקיים במדינה משלו ושיש לשמור עליה, ואת זה הוא הולך לעשות. הוא לא היה ספורטאי או איזה מורעל צבא. הוא פשוט החליט שזהו ייעודו”.
יפתח שרייר ז"ל עם אחיו התאום ירדן בילדותם
“הוא היה תמיד עם חיוך מרוח על הפנים”
כשהתגייס במרץ 2003 עבר שרייר את המיונים והתקבל לחטיבת הצנחנים. הוא עשה מסלול טירונות של לוחם, המשיך לקורס מ”כים ומשם לקורס קצינים שאותו סיים בהצטיינות. הוא הגיע לגדוד 101 בדיוק כמו שרצה ופיקד על מחלקה בהצלחה מרובה. בסיום המסלול עם חייליו הוא קיבל את דרגת הסגן וביקש מרס”ר החטיבה לאפשר להוריו להעניק לו את הדרגות. וכך היה. הוצע לו ללכת למסלול הדרכה בבה”ד 1, אך שרייר העדיף את המסלול המבצעי ואת הפיקוד על בני הישיבות.
בסיום מסלול אוגוסט 2005 הוא כתב לחייליו: “כשקיבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם. כל אחד, כל לוחם בדרכו, רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שניתנה לו, גם אם היא הקטנה שבמשימות. סיימנו את המסלול עם הרבה עוצמה ועם הרבה חוזק מחלקתי. אם פגעתי במישהו שלא במכוון או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו – הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות אדם. תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא, וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם”.
“יפתח אף פעם לא התלונן”, נזכרת סער, “הוא היה חוזר בסופי שבוע הביתה, גמור כולו, מלוכלך ומסריח, עם שברי הליכה ברגליים, אבל לא התלונן ולא התבכיין. שמענו המון סיפורים אחרי שהוא נפל, אבל גם בזמן אמת הוא היה תמיד עם חיוך מרוח על הפנים. ירדן היה ביחידה סודית במודיעין בתפקיד מסווג שאותו הוא ממשיך עד היום באזרחות. גם הוא היה מבצעי, אבל לא קרבי”.
למה יפתח ביקש לפקד על הבייני”שים?
“הוא היה חילוני אבל התחבר אליהם מאוד ואהב אותם. היה שם חיבור טוב. ביולי 2006, כשפרצה המלחמה, היתה מהומה גדולה. סיפרו לנו שלפני הכניסה ללבנון הוא כינס את המחלקה המסייעת שעליה הוא פיקד לדקת מורל. הוא דיבר איתם על המלחמה, על ציונות ועל הקרבה ואמר להם ‘המלחמה תהיה קשה, גם המראות יהיו קשים, אך אנו צודקים במשימתנו. אנו מגינים על המדינה, על הבית ועל המשפחות’. חייליו מספרים שהוא אמר ‘אם עלי למות למען המדינה אני גאה למות לצדכם’. אחר כך שמענו עליו המון סיפורים מהחיילים שלו. היו לו כל מיני מחוות על אף שהיה המפקד. לזה הוא נתן צ’פחה, לשני ליטוף. היו לו הרבה קטעים אנושיים וחבריים, ועם זאת הוא היה סמכותי מאוד כמפקד. היה חייל שיפתח אסר עליו להיכנס ללבנון כי הוא היה נשוי. איזה קצין בן 20 חושב על דברים כאלה? חייליו מספרים שגם כשהוא הראה קשיחות הוא תמיד דיבר אליהם בגובה העיניים וללא התנשאות, נתן כבוד וגילה התעניינות בהם ובמשפחותיהם. הוא נהג לערוך ביקורי בית ושוחח עם ההורים כי כך הוא רצה להכיר טוב יותר את חייליו. אם היה חסר לאחד מהם משהו הוא ידע לדאוג ולארגן את מה שחסר”.
איך יפתח נהרג?
“הצנחנים השתלטו על בניין בכפר מרון א־ראס, בניין שהיה כנראה של איזה שייח’ עשיר. זו היתה חווילה שניצבה על גבעה וחלשה על אזור רחב. קראו לה בית המח”ט כי מח”ט הצנחנים חגי מרדכי היה שם. בבוקרו של אותו היום נהרגו שמונה גולנצ’יקים. אני חושבת שבצהריים יפתח עוד דיבר עם אבא שלי. כל הזמן הפגיזו את החווילה הזו, ובאותו היום יפתח עלה לתצפת מהגג כדי לראות מאיפה המחבלים יורים. הבניין שהוא היה בו חטף טיל נ”ט או איזה טיל אחר, ומעוצמת ההדף יפתח שהיה קרוב לחומה נהרג במקום וארבעת החיילים שהיו איתו נפגעו ומצבם הוגדר קל עד קשה מאוד”.
איפה תפסה אותך הבשורה?
“זה קרה אחר הצהריים, וכבר התחילו להגיע כל מיני טלפונים של ‘מה נשמע? מה קורה? שמעתם מיפתח?’. בדיעבד הבנו שאלו היו אנשים שכבר ידעו לפנינו. לנו הודיעו רק בערב. באותו היום ירדן היה אצלי כי הוא שירת בגלילות ואני גרתי ברמת השרון, כך שהיו פעמים שהוא ישן אצלי בדירה. הוא רצה לצאת לפגוש חבר, אבל בשעה 21:00 אבא שלי התקשר – הייתי כבר במיטה בהיריון מתקדם – וסיפר שיפתח נהרג. היינו בהלם. ירדן בדיוק יצא מהמקלחת ואלו היו רגעים מאוד מאוד קשים. ירדן אמר ‘ידעתי, הרגשתי’. הוא הרגיש שמשהו לא טוב קורה ולא רק בגלל הטלפונים שקיבלנו. באותו רגע דהרנו לחיפה, וכשהגענו כבר המון חבר’ה היו אצל ההורים”.
איך זה תפס אותם?
“הקטע הכי הזוי הוא שבאותו היום גם אבא שלי הרגיש משהו. בבוקר הוא עלה על הווספה שלו ונסע לבית החולים רמב”ם. הוא ניגש למיון ושאל אם מישהו ראה את יפתח, אם הגיע חייל בשם יפתח שרייר. רמב”ם, זמן מלחמה, המון חיילים, קצינים ומפקדים, אנשים פצועים. שאלו אותו ‘קיבלת הודעה שיפתח פה? למה באת לכאן?’, אז הוא השיב שהוא לא יודע. אמרו לו לחזור הביתה ואם חס וחלילה יקרה משהו יודיעו לו. גם אמא שלי שאלה אותו מה נפל עליו. זה היה אבא שלי, רגיש מאוד. בערב דפקו בדלת ואמא שלי הציצה לראות מי זה בשעה כזו, וראתה חיילים ואת קצין העיר. היא אמרה לאבא שלי שיש חיילים בדלת ושהיא לא רוצה לפתוח. הם מיד הבינו”.
איך היה הקשר בינם לבין יפתח?
“קשר מעולה. יפתח היה בן זקונים אמיתי. נכון שהוא צעיר מירדן רק בשלוש דקות, אבל הוא היה משפחתי מאוד. תמיד דואג ושואל ומתעניין – חלומה של כל אמא. כל הזמן הוא היה שואל לשלומה ואיך היא מרגישה. ילד טוב. עשרה חודשים לפני שהוא נהרג הוא הכיר את חברתו שרון שליט, וזה היה ממש סיפור אהבה. כשהוא היה בלבנון הם ציינו עשרה חודשים ביחד, ויפתח ביקש מאבא שישלח לה פרחים”.
יפתח שרייר ז"ל עם הוריו עמי ז"ל ויפה
רוצים להישאר מעודכנים?
“אבא שילם את המחיר הכי נורא של המלחמה”
בזמן השבעה עלה רעיון לשפץ את גן המשחקים שנמצא ממש בסוף הרחוב – אותו גן משחקים שבו שיחקו התאומים בילדותם – כפרויקט הנצחה. ראש העיר יונה יהב שהגיע עם רעייתו רבקה לנחם את ההורים נתן את ברכתו לקרוא לגן על שמו של יפתח, אבל אמר שאין תקציב לשיפוץ ושהמשפחה תצטרך למצוא מימון בעצמה.
עוד לפני שיפוץ הגן, כחצי שנה לאחר תום המלחמה, הוזמנו המשפחות השכולות של חטיבת הצנחנים לסיור לאורך הגבול עם המח”ט ועם המג”ד. הם הגיעו להר אדיר – שמורת טבע הצופה על דרום הרי הלבנון ושממנה ניתן לראות את הווילה שבה יפתח נהרג. לסער הבזיק באותו המעמד רעיון והיא זרקה אותו לאוויר, ומזה הבשיל פרויקט מהמם – מצפור לכל חללי לבנון השנייה, כל 121 החיילים.
“היה מאבק קשה מאוד להקים את המצפור מול הביורוקרטיה השלטונית והמדינית, אבל כשההורים השכולים צלחו את זה – אבא שלי שהיה פעיל מאוד בעניין הזה – הרימו שם אתר הנצחה שנחנך במעמד נשיא המדינה שמעון פרס ושרים. באמת שווה להגיע לשם לטיול. את יפתח הנצחנו בצורה יפה מאוד בגן המשחקים ברחוב רענן 28”.
השכנים מספרים שאבא שלך היה 24/7 בגן הזה.
“הקמת הגן עלתה לו בדם, יזע ודמעות כי העלויות היו גדולות מאוד. הגן היה הרוס לגמרי והמתקנים היו לא בטיחותיים. הוא לא שופץ במשך 20 שנה”.
הכל מכספי תרומות?
“להורים לא היה את הכסף הדרוש. זה היה פרויקט שקם בזכותו של אבי שהלך ודיבר עם ספקים ועם האדריכל שעיצב את הגן, אסף תרומות מאנשים פרטיים ונסע לארצות הברית כדי לגייס כספים מהקהילה היהודית בניו ג’רסי”.
למה אהוד אולמרט הגיע לחנוך את הגן? הוא כבר לא כיהן כראש ממשלה.
“למרות שבנו נהרג ולמרות שזו היתה התקופה הכי קשה בחייו אבא חיזק את ידי ההנהגה. עוד בשבעה הוא כתב מכתב לראש הממשלה אולמרט ששמר על קשר עם אבא ואפילו הקריא את המכתב בשידור ישיר. הגן הזה קם בזכותו של אבא, וכשהוא נפטר באו אנשים מהשכונה לשבעה, לא חברים של יפתח ולא של ההורים, אלא כאלה שנהנים מהגן. הם סיפרו לנו שיש קבוצת ווטסאפ שנקראת ‘בואו לגן יפתח’. זו ההנצחה הכי כיפית ושמחה כי זה המקום שבו גדלנו ושיחקנו. הוא אחד מהגנים היפים בארץ. הוא צופה לים התיכון, הנוף הוא מושלם, ומזג האוויר שם – גם באוגוסט יש בריזה – הוא נעים בטירוף. פשוט כיף להיות שם. הקימו שם גם מגרש כדורסל, וילדים מכל השכונה מגיעים”.
אבא נפטר משברון לב?
“גילו לו לוקמיה ותוך חמישה וחצי חודשים הוא נפטר. לוקמיה זו לא מחלה גנטית ויש סבירות גבוהה שהוא חלה בגלל שברון לב. בסופו של דבר זה גוף-נפש. הגוף מרגיש את מה שהנפש חשה. למרות שברון הנפש שהיה נורא גדול ההורים החזיקו בחיים ולא הראו כלפי חוץ את הקושי. הם דיברו המון על יפתח אבל לא היו מדוכאים או חסרי שמחת חיים. הם היו סבא וסבתא פעלתנים ועזרו לנו בכל פעם שהיינו צריכים. אבא נפטר לפני שלוש שנים – יומיים או שלושה אחרי יום הזיכרון. כל זמן שהוא היה בחיים הוא עבר מבית ספר לבית ספר ומבסיס לבסיס והעביר הרצאות. הוא לקח אנשים להר אדיר, הרצה בפני חיילים בעלי מוטיבציה נמוכה, והפידבקים שהוא קיבל היו מדהימים. הוא גרם לרבים להתגייס ולהתנדב. בכל מקום הוא דיבר על יפתח וסיפר על המורשת שלו, שאמנם היתה קצרה אבל ציונית מאוד. הוא היה בסך הכל בחור צעיר, קצת לפני גיל 22, אבל נגע בהרבה אנשים ונתן מעצמו. כל מח”טי החטיבה שהתחלפו במשך השנים מאז שיפתח נהרג הכירו את אבא. זה לא פשוט לאבד ילד ועדיין לעשות פעולות מחזקות. קל מאוד לבוא ולטעון נגד ולהילחם בכולם. אבא ידע שבמלחמה היו הרבה מחדלים וטעויות, אבל במלחמה אין שום דבר שיכול להיות נקי. זו מלחמה. אבא שילם את המחיר הכי נורא של המלחמה הזו, אבל הוא הסתכל על החיים במשקפיים האלה ש’אני כבר איבדתי את היקר מכל, אז בואו נעשה שזה לא יקרה עוד, בואו נתמוך במי שאפשר’. הוא האמין בדרך כי זו היתה מלחמת אין ברירה. אי אפשר היה לנטרל את מספר הטילים שעפו על חיפה והצפון בלי להיכנס גם לפעולות רגליות”.
לקחת על עצמך את עניין ההנצחה לאחר מות אבא?
“בשנים הראשונות הייתי פעילה מאוד בדברים הטכניים של ההנצחה של יפתח, ואבא התעסק בהנצחה עצמה. ביום השנה למותו עשינו אירוע בסניף בית בירם של בית הספר הריאלי שהיה פרויקט שלי. ערכנו סרט של 40 דקות על יפתח, הוצגה תערוכת צילומים שלו, אייל גולן הגיע ושר את ‘אם יש גן עדן’, שרון החברה עשתה ריקוד מרגש, רע חבר שלו כתב והלחין שיר וביצע אותו עם רננה כהן. האולם היה מלא עד אפס מקום. הייתי פעילה ואז לקחתי פאוזה, אבל עכשיו חידשתי את אתר האינטרנט ואני מתפעלת את עמוד הפייסבוק ‘לזכרו של סגן יפתח שרייר ז”ל’. אבא שלי לא נמצא וזה קשה, כי את מה שאבא עשה אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות. הוא רצה שהגן יהיה יפה ונקי כדי שהילדים ייהנו, ואמר שאם הוא יהיה מטונף אז חבל על כל ההשקעה של המתקנים היפים כי אנשים לא יבואו”.
איך זה לראות את ירדן גדל בזמן שאחיו נשאר בן 21? חושבים על זה ביומיום?
“זה קשה. תמיד רואים את היש, את מה שיכול היה להיות. כשמביטים בירדן ורואים את הדרך שהוא עשה אז האין מורגש יותר. יפתח נעצר. הוא לא היה בטיול לחו”ל, לא למד לתואר, לא הקים משפחה. זה באמת שברון לב. אני לא יודעת איך זה כהורה לאבד ילד, אבל לי כאחות זה באמת שברון לב. היו בינינו אמנם עשר שנים הפרש בגיל, אבל היום ירדן קרוב אלי מאוד ואנחנו בקשר מעולה. אני רק יכולה לדמיין איזה קשר יכול היה להיות לי עם יפתח. הוא חסר מאוד. קשה לראות את ירדן ואת החברים שלו שמלווים את המשפחה. רובם התחתנו ונולדו להם ילדים, ויפתח נשאר שם מאחור וכלום לא יעזור. מצד אחד זה משמח לראות איך כולם מתקדמים, אבל האמת – זה קורע את הלב שליפתח לא היתה האפשרות הזאת. אני לא בעד מלחמות, אני הכי בעד שלום, אבל זה המחיר שאותו אנחנו משלמים במזרח התיכון. נפל הגורל ומשפחת שרייר שילמה את המחיר הכי כבד. עם זאת, איכשהו קל לי להשלים עם מותו כי הוא נפל על הגנת המולדת. אני לא רוצה מלחמות, אני לא חושבת שטוב למות בעד ארצנו, אני חושבת שטוב לחיות”.
חוויתם במהלך המלחמה טרגדיה נוספת.
“אחד מהדברים היותר נוראים שקרו לנו במלחמה הזו. יפתח הכיר את אילן גבאי שגדל בקרית טבעון ביום ששניהם התגייסו לצנחנים, והם הפכו לחברים בנפש. אילן, שגם הוא היה בדרגת סגן, לא הגיע להלוויה כי הוא היה בלבנון עם החיילים שלו, ואמר להורי שהוא לעולם לא יסלח לעצמו על כך שלא היה בהלוויה של יפתח. שישה ימים אחרי יפתח גם אילן נהרג, וזה היה נורא. בלתי נתפש ששניהם נהרגו”.
המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות קשה לך?
“לי הוא לא קשה. החיים חזקים מהכל. אין ברירה, אי אפשר לשקוע. בתי הגדולה אלה שהיא בת 14.5 זכתה להכיר את יפתח, אבל כרמל בת ה־11.5 וגילי בת ה־5 ניזונות מסיפורים של ההורים שלי, ובלי עין הרע יש הרבה. אצלנו בית קברות זה לא מילה גסה. מאז שהן נולדו הן מבקרות בבית הקברות. הן גדלו לתוך הסיפורים והתמונות. זה חלק מאיתנו”.
* אתר האינטרנט החדש לזכרו של יפתח שרייר: https://www.yiftachs.com/
חנוכת הגן לזכרו של יפתח שרייר
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יהי זכרו וזכר אביו מבורך לעד
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יהי זכרו ברוך לעד