עודד חצבני. "למה החנות נגישה רק לילד שלי ולא נגישה לחבריו דוברי הערבית?" (צילום: חגית הורנשטיין)

“מדוע מדף הספרים של הילדים הערבים הוא שונה?”

עודד חצבני שינה כיוון. השף המוערך, שעמד בראש מסעדת כולא הנחשבת, זנח את עיסוקו ופתח הוצאת ספרים המתמחה בספרי ילדים, ועוד בערבית. והכל התחיל במסיבת יום הולדת של בנו בגן הדו לשוני בהדר

לפני שנה וחצי, כשאשר נטע, בנם האמצעי של עודד ונופר חצבני, חגג יום הולדת בגן הדו לשוני שבו הוא לומד ברחוב הלל בשכונת הדר בחיפה, הקריאו לו הוריו סיפור שהוא אוהב מאוד כחלק מהפעילות. בסיום החגיגה ניגש חצבני למדף הספרים כדי להניח שם את הספר כמתנה לילדי הגן, והבחין בדבר שהשאיר אותו בהלם.

“שמתי לב למשהו שכהורה במערכת חינוך כזאת נראה לי מוזר”, משחזר חצבני, “ראיתי שוני שלא הצלחתי לתפוס, בדיוק כמו שלא הבנתי למה קיבלתי מסמך עלייה לכיתה א’ של עומר הבכור שבו מצוינת חלוקה של מספר הילדים היהודים והערבים שילמדו בכיתה. אני לא מבין למה מציינים את ההתפלגות, כי יוּסף הוא לא החבר הערבי של עומר אלא החבר שלו, אין ביניהם שום הבדל. השוני היה במדף הספרים. היו שם מעט מאוד ספרים, ואת רובם לא הכרתי. ניכרו פערי כמות ואיכות משמעותיים. ההבדל החד קפץ לי לעין כי מבחינתי לא אמור להיות הבדל בין הילדים, אז מדוע מדף הספרים של הילדים הערבים הוא שונה? חשבתי שזה אולי בגלל שאני חי בבועה קטנה ומצומצמת ושכדאי לבדוק מה קורה בחוץ. כך התחלתי את המסע הזה שסחף אותי לגמרי”.

ומה גילית?

“בדקתי את חנויות הספרים הקרובות למקום מגורי. בצומת ספרים או בסטימצקי יש ספרים באנגלית ואולי גם ברוסית ולפעמים אפילו משהו באיטלקית. אבל ערבית? אין. עברתי חנות חנות ואין. שאלתי אם זאת מדיניות, וברוב המקרים המוכרים והמוכרות אמרו שזו לא מדיניות, כי הרי יש להם המון לקוחות ערבים. הם ידעו גם לספר שמדי פעם הלקוחות הערבים מחפשים ספרים בערבית, אבל אין. ואז פניתי להוצאות ספרים ובדקתי למה אין. שם שמעתי שהן ניסו להוציא ספר או שניים והגיעו למסקנה ‘טוב, הם לא קונים, הם לא קוראים’”.

הם לא קוראים כי הם ערבים?

“אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט המטופש הזה כנראה שלא הייתי יוצא בקמפיין לגיוס המונים כי היה לי כסף להוציא ספרים”.

מהתחקיר שערך חצבני עלו הנתונים הבאים: למרות ש־20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל דוברת ערבית (ובצפון הארץ השיעור הוא גבוה אף יותר), ומבלי לקחת בחשבון את דוברי הערבית מתוך האוכלוסייה היהודית, בכל שנה יוצאים לאור כ־1,500 כותרים של ספרי ילדים מקוריים בעברית או מתורגמים לעברית ופחות מ־100 בערבית, ואת אף אחד מהם לא ניתן לרכוש בחנויות הספרים המוכרות. נתון מדאיג לא פחות הוא שרוב הקלאסיקות של הספרות העולמית מעולם לא תורגמו לערבית, ולא רק בישראל. ספרי פעוטות או ספרים לנוער בערבית כמעט לא קיימים. ילדים ערבים, כמו כל הילדים, אוהבים לשמוע ולקרוא ספרים, אבל הם לא בנמצא.

כאדם שאוהב מאוד לקרוא ומתייחס לחנות ספרים כאל חנות ממתקים, החליט חצבני בגיל 40 לעשות הסבה ולפתוח הוצאת ספרים. בשלב הראשון יתורגמו לערבית שלוש קלאסיקות מוכרות, ושני ספרי ילדים איטלקיים שהוא רכש את הזכויות שלהם יתורגמו לשתי השפות.

וכמו שכבר ציינת, את הקמפיין יממנו ההמונים. איך זה עובד?

“עמוד התמיכות שלנו בג’אמפ סטארטר, שזה אתר לקידום ולמימון פרויקטים יצירתיים, הוא בעצם חנות ספרים. התמיכות יכולות להיות לרכישת ספרים עבורכם, אבל מכיוון שהמיזם הוא חברתי ועליו לשנות ולהניע מציאות, וגם בגלל שיש כאלו שלא קוראים ערבית, ניתן לעזור על ידי תמיכה שתסייע לנו להעניק ספרים במתנה לגני ילדים, לבתי ספר ולספריות ציבוריות”.

 

חצבני. "הכי חשוב מה הבאת מהבטן, מהבית ומה למדת עם השנים" (צילום: חגית הורנשטיין)

חצבני. "הכי חשוב מה הבאת מהבטן, מהבית ומה למדת עם השנים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

תפנית בעלילה

למי שלא מקשר מאיפה הוא מוכר לו, נזכיר שחצבני היה השף והבעלים של מסעדת כולא, שפתיחתה בעיר התחתית בשנת 2015 לוותה במסע יחסי ציבור ממוקד. הכותרות הזועקות סיפרו על השף המצליח מבר היין התל אביבי שעזב לטובת עיר הנמל.

למה בעצם חיפה?

“אני חיפאי בעברי, גדלתי בכרמליה מגיל 13, והורי גרים פה עד היום”.

ואני חשבתי שעשית מעשה הרואי כשעזבת את המרכז לטובת פתיחת מסעדה בחיפה.

“עזבנו את תל אביב לפני שש שנים אחרי שהיינו פד אפ מהקצב. היה לנו ילד אחד וחיפשנו מקום הרבה יותר רגוע כדי לעסוק במה שאנחנו אוהבים, שזה אוכל. אשתי באה כמוני מענף היין, וניסינו את כולא”.

אם כבר, אז למה לא לעבור ליישוב כפרי מחוץ למטרופולין?

“חיפשנו משהו באמצע. רצינו מסעדה ואנחנו אוהבים אורבניות, וחיפה נראתה לנו כמו שילוב של עיר וקצב רגוע. באנו לחיפה לחיות חיים עם ילדים, כמשפחה. יש לנו כיום שלושה ילדים, ובשלב מסוים, גם אל מול המאמץ שנדרש, הגענו לנקודה בחיים שבה רוצים משהו אחר. אם הייתי בן 27 ושנינו היינו יכולים לעבוד במסעדה 24 שעות ביממה ולקרוע את החיים שלנו למשך חמש שנים עד שהיא תעמוד על הרגליים, אולי לא היינו סוגרים. הסגירה של כולא הביאה למעבר, לשינוי תפנית, והחלטתי לא להמשיך עם אוכל. התפנית בעלילה והשינוי בקריירה הגיעו בתזמון מושלם”.

השאלה אם להישאר בחיפה עלתה על הפרק?

“לא. הגענו לחיפה כדי לחיות פה את כל היתרונות המשפחתיים של העיר הזאת. ייתכן שחלקם קשורים בחסרונות של להיות בעלים של מסעדה. אני לא בא בטענות לאנשים שלא באו לאכול במסעדה בכל ערב כי הם רצו להיות בבית עם הילדים שלהם. מה שכן, התחברנו מאוד לקהילה שבה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו וחיים את חיינו. זוהי קהילת יד ביד, קהילה דו לשונית, וכל שלושת ילדינו נמצאים בגנים האלה”.

היה ברור שכך תחנך אותם?

“זה היה ברור עוד לפני שעברנו לחיפה. כבר בתל אביב חיפשתי גנים כאלה, אבל פה זה עלה בהרבה על הציפיות, וזה קשור מאוד לחיפה. במקומות אחרים זה מוגדר כמערכת חינוך שמנסה לבנות סביבה קהילה, ובחיפה זו קהילה של אנשים שחיים האחד עם השני ולא מבינים למה הילדים שלהם צריכים ללכת לגנים ובתי ספר מופרדים. לנו זה מרגיש טבעי”.

וזה מחזיר אותנו לשוני בין הילדים.

“למה? למה ששני הילדים לא ילכו לטייל, יעברו ליד חנות ספרים וימצאו בה מבחר בשתי השפות? למה החנות נגישה רק לילד שלי ולא נגישה לחבריו דוברי הערבית? מתוך התפישה הזו, שאצלי היתה שקופה וברורה, חפרתי ואמרתי ‘טוב, נעשה מעשה’. אני לא קונה את הסיפור הזה של ערבים לא קוראים, אני גם לא חושב שצריך להגיד אותו. גם אם אצא מנקודת הנחה שבבסיס יש איזשהו הבדל ברקע התרבותי, אנחנו חיים בחברה מעורבת וההזדמנות מגיעה לכולם. בתחילת הבדיקה שלי לא היתה לי דעה מוצקה, אבל בהמשך נוכחתי להבין שספרות ילדים קלאסית היא לא דבר תרבותי. זאת אומרת, ‘טרופותי’, ‘הנסיך הקטן’ או ‘פו הדוב’ הם לא אירופיים והם לא ישראליים, בכל העולם אוהבים אותם, אין להם שום מאפיין תרבותי. אין שום סיבה שילד דובר עברית או ילד דובר ערבית, שילד מצרפת או ממצרים, יתחברו יותר או פחות לסיפור הזה. נכון שלפי הסטטיסטיקות, בחברה הערבית קוראים פחות, אבל הן מוטות מאוד. נכון יהיה להגיד שכן, קוראי העברית בישראל הם מהקוראים הסטטיסטיים החזקים בעולם”.

בכל זאת, אנחנו עם הספר.

“נכון, אנחנו באמת קוראים הרבה יחסית, אפילו ביחס לאירופים, ונכון שבחברה הערבית בישראל לא קוראים באופן יחסי, אבל כשהנתונים האלה נבדקים צריך להתייחס לעובדה שכל שיטת רכישת הספרים בקרב החברה הערבית בארץ ובעולם לא נכנסת לסטטיסטיקה, אז מראש היא מוטה. הם לא קונים בחנויות אלא בבאסטות. בכל שנה מתקיימים שלושה ירידים בני שבוע בסכנין, בשפרעם ובנצרת, ושם הם קונים ספרים. הדבר הזה מקשה מאוד על הסטטיסטיקה. במצרים למשל, יריד הספרים השנתי של קהיר זה לא שבוע הספר שלנו. מגיעים אליו עשרה מיליון בני אדם מכל רחבי מצרים, מעמיסים ספרים ונוסעים. אגב, אין שם חוקי זכויות יוצרים, מה שאומר שהסטטיסטיקות לא יורדות. כשבא האו”ם ורוצה לבדוק אם במצרים קוראים ספרים – ולא נתיימר להגיד שהם קוראים ספרים כמו הבריטים – הוא לא יודע את הנתונים כי הם פשוט לא קיימים. אבל עזבו נתונים, עזבו הכל, אני חולה ספרים. עוד מימי ‘הנסיך הקטן’ אני יודע שלא צריך להתייחס למבוגרים שמייחסים למספרים יותר מדי חשיבות, אבל התמונה היא ברורה מאוד. כשנכנסים לחנות ספרים בעברית יש שפע. רק במבצעים יש 30 ספרי ילדים, ונוסף על כך יש שלושה מדפים עם 250 ספרים. כשחיפשתי חנויות ספרים בערבית מצאתי שלוש-ארבע חנויות בכל הארץ. אולי היום יש קצת יותר, וחנות הספרים הכי מקצועית והכי גדולה שפגשתי בארץ שהיא רק בערבית זו פאטוש”.

המסעדה?

“למי שלא יודע, מעליה יש חנות ספרים. זה פרויקט שלהם. יש שם עושר לעומת מה שאני מכיר, ועדיין מדובר במשהו כמו 20 ספרי ילדים, אולי 30, רובם בכריכה רכה. הם מביאים כל מה שהם יכולים, 80 אחוז מהספרים מגיעים בדרך לא דרך מחו”ל. הם נוסעים ליריד הספרים ברבת עמון ומביאים משם איקס ספרים. אין ייבוא סדיר של ספרים בערבית”.

מדובר בספרי מקור או בתרגומים?

“ספרים שנכתבו בערבית במקור”.

מי אחראי לתרגום מעט הספרים שיש?

“יש כמה מיזמים שכבר הכרתי בארץ. מדובר בעיקר בפילנתרופים או במיזמים ששייכים למדינה כמו מרכז הספר והספריות (בכל שנה, בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס, יוצאים לאור חמישה ספרי מקור וחמישה ספרים מתורגמים מעברית, שעותקים מהם מחולקים בחינם לספריות ציבוריות; ח”ה) שהוציאו פה ושם ספרי ילדים בערבית. אי אפשר להתווכח עם העובדה שכל הדברים המוכרים – הקלאסיקות והספרים הנפלאים – לא קיימים. אנשים שרוצים לקנות ספר צריכים לחכות שיריד הספרים יגיע אליהם פעם בשנה?”.

ביריד הספרים הם ימצאו קלאסיקות?

“הקלאסיקות לא תורגמו מעולם. היום, אחרי שהקמפיין הזה כבר רץ ואני מקבל כל מיני פידבקים מערבים שרודפים אחרי הספרים האלה בעולם, לפעמים ניתן למצוא ספר שמישהו הוציא בצורה לא חוקית, מחתרתית, והוא נחטף. למשל ‘טרופותי’ שהוצאת ספרים בקטאר הוציאה בכמה אלפי עותקים, אבל הספר כבר לא זמין וההוצאה לא מדפיסה עותקים נוספים”.

 

חצבני במסעדת כולא. "אני השף הערבי" (צילום: רוית שם טוב)

חצבני במסעדת כולא. "אני השף הערבי" (צילום: רוית שם טוב)

 

 

 

כמו ביאליק ושלונסקי

בחודש אוקטובר הקרוב יראו אור בערבית הספרים "צפרדי וקרפד חברים", "הקטר הכחול שיכול", "איילת מטיילת", "אגאתה הילדה המתעופפת" ו"ההרפתקה של לאו ופלו". שני האחרונים – שנכתבו באיטלקית – תורגמו ויראו אור בעברית ובערבית. זהו קטלוג מכובד עם שבעה כותרים חדשים. הוצאת הספרים חצבני מתייחסת לשני הקהלים בארץ באותה חשיבות בדיוק.

“ילד בן 4 נמצא בשלבי פיתוח של השפה שלו, ולכן הוא צריך לחזק אותה”, אומר חצבני, “אם לא תחזק את שפת האם יהיה לך קשה מאוד להלביש עליה אחר כך דברים אחרים. נכון שיש פה גם עבודה טכנית על השפה, בגלל שבערבית יש פער גדול מאוד בין השפה המדוברת לשפה ספרותית, אז כשספר נכתב בספרותית הוא הרבה פעמים מקשה על הילד ליהנות ממנו ומצריך שהאמא תתרגם חצי ספר, וכך רוב הקסם הולך לאיבוד”.

אז הספרים שלך יהיו בערבית מדוברת?

“לא נעשה פה שום דבר שלא נעשה בעברית לפני 80 שנה כשלאה גולדברג וחיים נחמן ביאליק ואברהם שלונסקי כתבו את סיפורי הילדים הראשונים הקלאסיים בעברית. הם נולדו ברוסיה וחשבו ברוסית. לא היתה להם עברית של ילדים, היה להם את עצמם ואת אליעזר בן יהודה ואת האומץ לשנות. אני בוחר מתרגמים שמוכנים לשחק את המשחק הזה ולהכניס ערבית מדוברת איפה שצריך. ברור שספרות ילדים צריכה למשוך את הילד למעלה ולהעשיר את שפתו וגם לדבר אליו בגובה העיניים, וזה הקסם. זו לא מתמטיקה. זה משהו חדשני יחסית – גם לאפשר לכל ילד ליהנות מהקלאסיקה, גם לעשות זאת בשפה הנכונה, ואז, בשלב ב’ שחלקו כבר קורה היום, להוציא ספרים בעברית ובערבית כהוצאת ספרים. תמיד זה יקרה בשתי השפות, וכך הם יגיעו לחנות”.

ובחנות הספרים האלה יקבלו מדף?

“כשאני שואל בחנויות אומרים לי שאין לקוחות, אבל זה כבר תוצר של השרשה של שנים, שצרכן ערבי פשוט מדלג על החנות הזו. העובדה היא שהוא כן מסתובב מולה, אם זה בקניונים בחיפה ואם זה במרכז ביג כרמיאל ש־60-50 אחוז מהלקוחות שלו הם ערבים שנכנסים לזארה ולפוקס אבל לא נכנסים לחנויות הספרים כי אין להם מה לעשות שם. צריך לשכנע אותם, אבל אי אפשר לשכנע אותם בשביל שני ספרים. אף אחד לא יעשה קמפיין בשביל שניים. צריך לתת להם קטלוג, צריך לעשות את זה בגדול. כדי להיכנס לחנויות צריך להביא משהו מוכר. אומרות לי בצדק מנהלות חנויות בסטימצקי שאם אביא להם חמישה ספרים לא מוכרים בערבית שאין להם מקבילה בעברית יהיה קשה לשים אותם על המדף. תיכנס אמא ותבקש המלצה על הספרים, והמוכרת לא תדע להמליץ כי מן הסתם היא לא קראה את הספר. אם הספר הוא קלאסיקה, גם מוכרת שלא קוראת ערבית תוכל להמליץ עליו”.

אז יש אור בקצה המנהרה.

“הפרויקט אמור לאפשר פתיחת מדפים בחנויות עם קלאסיקות מקבילות. אגב, גם הוצאות הספרים הגדולות בעד, לאף אחת אין התנגדות. זה לא קשור לא לימין ולא לשמאל, כולם רוצים ומסכימים שלכל ילד מגיע מה שמגיע. צריך לעשות פה איזושהי הוכחת שוק, וזה בעצם היתרון שלי, שאני מגיע מסביבה מעורבת. כשאתה בא רק כיהודי שלא מכיר בכלל את החברה הערבית, אתה עושה המון טעויות בדרך כמו טעויות בשפה. אני לא מבטיח שאצלי זה יעבוד. אני לוקח ספר שתרגמתי, מעביר אותו במעגלי ביקורת דרך אמהות בגן, קלינאיות תקשורת ועורכות לשוניות ערביות, ודרך הקראה לילדים בגן כדי להבין שמה שאנחנו עושים אכן עובד. בהוצאות הקיימות בערבית זה לא קיים בכלל. גם בגלל חוסר מודעות וגם בגלל גודל השוק וההיתכנות הכלכלית שלו אין לאף אחד זמן להתעסק עם זה. המדדים האובייקטיביים של החברה הערבית בישראל תקועים בין הפטיש והסדן מסיבות פוליטיות ומסיבות של גודל. היא סגורה על עולם התוכן הערבי שנמצא סביבה. ספרים שכן נמצאים בקהיר או ברבת עמון לא מגיעים לישראל, אלא אם יביאו 200 כאלה במזוודה. הם לא מוכרים לפה זכויות. ניסיתי, אבל לא מוכרים לי זכויות על ספרי איכות בעולם הערבי”.

תסכים למכור להם זכויות?

“בוודאי, אמכור זכויות בשמחה. אבל גם אם מישהו יפיץ למשל את ‘פו הדוב’ שאני אתרגם לראשונה בעולם לערבית וימכור 30,000 עותקים בקהיר – זו ברכה, הכל בסדר. מבחינתי זה לעשות מעשה טוב. היה לנו רעיון לתרגם את ‘דירה להשכיר’ של לאה גולדברג, עם איורים מקוריים של מאייר או מאיירת ערבים, אבל החלטנו לדחות את זה. מי שמכיר אותי או את המעשה שלי מבפנים לא יוכל להאשים אותי בשום צורה במעשה פוליטי-פטרוני, אבל מי שלא מכיר ויסתכל מהצד יכול לבוא ולהגיד ‘רגע, כל הסיפור הזה ובעצם הבאת לנו את המאסטרים העבריים שלכם’. אז לא, שיהיה ברור שאני מביא איכות, ואני לא בוחר אותה לפי שפת המקור. בקטלוג שלי יהיו ספרים שאני חושב שהם טובים. נקודה”.

מהם הקריטריונים שלך?

“סיפורים שגדלתי עליהם בילדותי, שאני אוהב אותם ושהתחברתי אליהם. אני רודף כבר הרבה זמן אחרי הספרים שהצלחתי להביא. כולם מכירים אותם ואני כל כך רוצה לתת אותם לילדים. לתת זו לא ההגדרה, אני לא משרד החינוך שדוחף אותם לכיתות א’ כתוכנית לימודית. אני שם אותם על המדף. יאהבו, ייקחו. לא יאהבו, אצטרך לשאול את עצמי למה. בשלב הזה, בשביל לא להיכנס לפינה הזו, לא אתרגם קלאסיקות סופר ישראליות. בעוד שנה-שנתיים השיקול הזה כבר לא יעניין אף אחד”.

והעובדה שדווקא יהודי הרים את הכפפה לא יוצרת אנטגוניזם אצל הערבים?

“אין מתלהמים נגד. אף אחד לא קפץ עלי בינתיים, אבל יש את אלו שאולי פחות נהנים לשתף עם זה פעולה. מאז שפרסמתי את המיזם קיבלתי רק תגובות חיוביות מאנשים במגזר. אני לא חושב שאני יושב פה על תקן היהודי. קודם כל אני א גרויסע מציאה בענייני יהדות וכשרות. אני באמת חושב שזה לא מעשה יהודי-ערבי”.

 

"הקטר הכחול שיכול". ייצא לאור בערבית באוקטובר

"הקטר הכחול שיכול". ייצא לאור בערבית באוקטובר

 

ויש גם אוכל

שלושת ילדיו של חצבני – בני 6, 4 וחצי ושנה וחצי – שולטים בשתי השפות, כל אחד בהתאם לגילו, אך לכל אחד מבטא ערבי שונה בגלל הגננות שמגיעות מאזורים שונים בארץ.

“הערבית עוברת להם ליד האוזניים”, הוא מתגאה, “יבוא יום שנשאל את עצמנו למה לא כולם דוברים שתי שפות דומות כל כך. זה מתחבר לחשיבות של השפה הערבית פה, שהיא שפת אם של יותר מ־50 אחוז מאזרחי המדינה היהודים, ששכחו והדחיקו אותה. זו שפת האם של סבא של הנכדים שלי שנולד בדמשק. הוא מדבר ערבית מלידה, אבל הוא לא מדבר ערבית כבר 70 שנה כי בישראל אמרו לו לשכוח אותה. למה שסבא יהודי מאלג’יר, מתוניס או ממרוקו לא יספר לנכד שלו סיפור ילדים בשפת האם שלו. הלוואי שאני הייתי יודע לספר לילדיי סיפורים ברוסית או ביידיש”.

בלבלת אותי לגמרי. יידיש, רוסית ולא ערבית?

“חצבני זה אשתי נופר. לאחר שהתחתנו אימצתי את שמה. אני הייתי זיו, שם שאבי עברת, אז מראש הוא לא רץ במשפחה. אני רוסי-פולני. הכי חשוב מה הבאת מהבטן, מהבית ומה למדת עם השנים. גם בכולא בישלתי אוכל שלמדתי באיטליה ובצרפת ואז גיליתי את החוביזה”.

מתאים בול לאג’נדה שלך.

“חצבני זה בדיוק הסיפור – נהר שמקור מימיו מגיע ממדינה דוברת ערבית ומגיע למדינה דוברת עברית, בדיוק כמו הסבא היהודי שנולד במדינה דוברת ערבית, ששפת האם שלו היא ערבית והוא הגיע לפה. בדיוק לפני שבוע יצא לי לדבר עם מאיירת שגרה בדמשק, והפשטות של חוסר ההיגיון בשיח היה נפלא. היא שאלה אם חצבני קשור לנהר וסיפרתי לה על מקור השם, והיא סיפרה לי שסבתא שלה נולדה ביפו. שנינו עוסקים בספרי ילדים, אנחנו נמצאים במרחק של שעתיים נסיעה האחד מהשנייה ולא יכולים להיפגש, בקושי לדבר בפייסבוק”.

מעבר לספרים אפשר גם לרכוש באתר ארוחה שאתה תבשל.

“זהו עסק חברתי, אבל אני לא פוסל גם להרוויח בסוף כי זו ברכה. מספיק היתה לי עמותה לרווחת הציבור בתחום המסעדנות (צוחק). מדובר בארוחת התרמה כחלק מגיוס הכספים בקמפיין”.

חשבתי שתגיד שהתגעגעת.

“גם. וגם כי נמאס לי לכתוב רק פוסטים על ספרים. כשאנשים תורמים הם רוצים לעשות את זה בחיוך ובפאן, ואם אפשר סביב שולחנות עם אוכל מוכר ואהוב ועם הרבה יין אז למה לא? זו ארוחה בסגנון שיתופי של מנות במרכז שולחן, מנות מיתולוגיות של כולא ומנות הגריל הנהדרות של סבידה בעכו, שם גם תתקיים הארוחה בעוד שלושה ימים, ב־11 ביוני. מצחיק, שאלו אותי אם אני לא מביא שף ערבי. אני השף הערבי”.

ולסיום, ספרים או אוכל?

“אני, בן אדם שחושב שספרים וספרות הם הדבר הכי חשוב שיש, כנראה שאם לא הייתי גדל לזה שנכנסים לארון הבגדים ויוצאים בנרניה, ארץ השלג, לא הייתי יושב פה היום ומספר סיפורים. כל מי שפגשתי בדרך אמר ‘תגיד, אתה לא יכול למצוא עבודה נורמלית, בלי אתגרים מופרכים כאלה?’. אז לא. את הכל אפשר לעשות בחיים ואת הכל צריך לעשות בחיים. אלו מסקנות שאתה מקבל כילד שקורא את הספרים האלה. הכל יכול לקרות, הכל אפשרי, הכל בדמיון, והדמיון הוא בלתי מוגבל. אז אם אני יכול להביא את זה בשתי השפות, זה מה שאעשה”.

* כתובת הפרויקט: jumpstarter.co.il/projects/1630

 

"אגאתה הילדה המתעופפת". מאיטלקית לעברית ולערבית

"אגאתה הילדה המתעופפת". מאיטלקית לעברית ולערבית

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר