"אני רק אגיד שאני אדבר בלשון מעורבת", כך פתחה שירלי צ'ארלי קליינמן את הריאיון, "אני לא אקבל שום פרסום בשום לשון אחרת, פשוט לערבב את המילים כלשונן. סבבה?".
כלשונך.
"מעולה".
קליינמן ("אני בן.ת 36. כותבים את זה בן נקודה ת'") שימשה בחודש אוגוסט 2019 בייביסיטר לחתולה של חברה בשכונת כבביר ופשוט התאהבה. היה ברור לה שהיא נשארת, מה גם שחלק ממיטלטליה כבר היו פה איתה. היא חזרה לאזור המרכז לשבוע-שבועיים, אספה את שאר החפצים ונחתה בבית אבן מהמם ברחוב דניאל בהדר.
"עוד הרבה לפני כן משהו הרגיש לי בעיר הזו נורא נכון", היא אומרת, "גרתי בכל מיני מקומות בארץ כמו שדרות, ירושלים ויפו, אבל חיפה היא המקום הכי רב תרבותי בארץ, ולא הורגים בו האחד את השני. פגשתי פה נהג מונית ערבי שאמר לי שכולם גרים פה עם כולם, אבל שלא כמו בירושלים – לא רוצים להרוג את האחר. זה לא דו קיום אלא רב קיום, וזה מדהים בעיני. אולי בעצם יש פה 'קיום'. זו גם העיר השלישית בגודלה בארץ מבחינת ריכוז האוכלוסייה הטרנסג'נדרית. אני מתכוונת לאזור של חיפה-קריות-נצרת ומניחה שזה בגלל השילוב של אוכלוסייה יהודית וערבית, כי חיפה היא העיר הגדולה לכל הלא יהודים בצפון. הפעילות הקהילתית של הקהילה הגאה פה היא יותר של נשים, יותר טרנס קוויר ופחות הומו צנטרי מאשר בתל אביב. ולא שיש לי בעיה עם הומואים, פשוט מרגש לראות במרכז הפעילות קהילות ששוות פחות בהיררכיה".
פה זה בא לידי ביטוי באופן מוחלט?
"כן. אני חושבת שגם המיקום של בית הקהילות תורם לעניין. הוא הוקם בהדר ולא בכרמל, ויש לזה כל מיני צדדים, אבל במובן של להביא קהלים שהם לא בהכרח קהלים בורגניים – זה מהמם בעיני. יש פה גם קהילת דראג מדהימה. הייתי דראג קינג והיה לי ליין מסיבות בתל אביב לפני כמה שנים. אני אוהבת מאוד את קהילת הדראג החיפאית. העסקים פה הם מעניינים והכל מרגיש מאוד פרנדלי. אני תמיד מפחד ללכת ברחוב כאדם טרנס, אבל כאילו פה זה מרגיש שלא ממש עושים עניין מי ומה אתה שזה מאוד נחמד".
ואני חשבתי שאנחנו הכי מקובעים ושמרנים.
"יש פה מין אדישות שהיא אחלה בעיני. כשאני הולך ברחוב, אנשים מסתכלים עלי בצורה מאוד מובהקת. זה לא משנה אם זה 'מה זה הדבר הזה?', או 'איכס, מה הדבר הזה?' בקונטקסט מיני, אבל פה פשוט אף אחד לא מסתכל עלי, וזה כל כך נעים. לא יודע, ככה הרגשתי. שאלו אותי פעם אחת אם אני בן או בת".
שאלה סבירה.
"כן, פשוט התשובה אליה היא 'לא'. אני עונה לרוב או 'לא' או 'כן', או 'למה או או, כשאפשר גם וגם'".
את משאירה את השואל מבולבל.
"אם הצד השני זורם ולא דורש ממני תשובות בקטע מאיים, אני מרחיבה. זה גם תלוי בהלך הרוח שלי. לא תמיד יש לךָ כוח. אני עובדת בזה, זה גם החיים שלי. כשאתה יוצא לרחוב ופשוט רוצה להתנהל, אתה צריך להוריד חומות. אתה לא צריך ללכת קפוץ ואתה לא צריך ללכת מוכן, ולא תמיד אני מוכנה ולא תמיד יש לי את הכוחות. אני בוכֶה פעם בחודש, לא כל יום מכל מיני התנכלויות סלאש סיטואציות לא נעימות סלאש מבטים ומילים, או דברים גרועים יותר. פעם קרעו לי את הדרכון, אבל זה לא היה בחיפה, זה היה בבלגרד".
מפתיע.
"לא ממש. מפתיע יותר כשאני מקבלת יחס חיובי".
יכול להיות שאת מעוררת פרובוקציה אצל הצד השני?
"אני ממש נגד האמירה הזו. פרובוקציה זה לעשות משהו אקטיבי. היא מגיעה מהתגרות במישהו. כדי להתגרות במישהו צריך להתגרות בו באופן אקטיבי. אם מישהו מתגרה ממך, זו גם בעיה שלו וגם אתה סובל מזה. כמו חרדים לצורך העניין. אז אין לי עניין להתגרות במישהו, ואם היה לי – לא היתה לי בעיה להצהיר על כך. אני חי את חיי ומצפֶה שבמינימום, פקידים ממשלתיים לא יקרעו לי מסמכים רשמיים. זה היה משפיל, הוא דיבר אלי מגעיל, הוא קרע לי את הדרכון והיה מאיים מאוד. אין לזה שום הצדקה. זו לא דרך להתנהג לבני אדם, לא משנה מה, בטח לא כשאתה בתפקיד רשמי. הוא אגב ממש התגרה בי – להיות מניאק סתם, כי אתה יכול וכי אתה בעמדת כוח, זו התגרות. אם הייתי מגיב להתגרות הזו, זה לא היה נגמר טוב. היו קופצים עלי איזה שני סרבים גדולים ומכניסים לי מכות".
שירלי צ'ארלי קליינמן. "אין לי עניין להתגרות במישהו" (צילום: נועה מגר)
"סטרייטיות היא מילה נוראית"
קליינמן מתעסקת באקטיביזם טרנסג'נדרי. היא עיתונאית ב־Ynet, כותבת על הקהילה הגאה וספציפית על הקהילה הטרנסית, וגם על א.נשים ועל קהילות שפחות מקבלים ביטוי – נכויות שונות, א-רומנטיים, מתמודדי נפש, א.נשים על הספקטרום האוטיסטי ועוד.
"חשוב לי שהם יהיו חלק מהנוף העיתונאי, כמשהו לגיטימי לדווח עליו ולא רק חדשות או שערוריות", היא מסבירה, "אני גם תמיד שומר על הגיוון, גם כשאני לא מדברת עליו. באחת מהכתבות האחרונות שלי ראיינתי שתי נשים סיס ג'נדריות, כלומר לא טרנסיות אלא הטרוסקסואליות, סטרייטיות, אבל אל תשתמשי במילה הזו, היא נוראית".
איזו?
"סטרייטית. כי זה רומז שמישהו אחד ישר ומישהו אחר עקום וגם שכל ההטרוסקסואלים חיים את חייהם באותה הצורה ושכל הלהט"בים חיים את חייהם באותה הצורה, כאשר דה פקטו יש המון להט"בים סטרייטים והמון סטרייטים קווירים. אז זו מילה מטומטמת".
נחזור לעניין הריאיון.
"לא הדגשתי שאחד מהמרואיינים בכתבה הוא גבר טרנסג'נדר מכיוון שזו לא היתה מהות העניין, אבל כן היה לי חשוב מאוד – ותמיד חשוב לי – לכלול א.נשים טרנס ושיח קווירי בכתבות שלי, גם אלו שלא עוסקות ספציפית בקהילה הטרנסית. יש לנו קול, והוא צריך להישמע. מבחינתי, אם יש שם אדם טרנס, הוא חלק מהמרקם הזה ומקבלים את דעתו. לפעמים יש דגש על הזהות המגדרית או על המשיכה המינית של הבן אדם וזה קורה כשזה ראוי בעיני. אני חושבת שרק בשנים האחרונות, ובטח בארץ, הקהילה הטרנסית מתחילה לקבל את הקול שלה. אמנם בשנת 1998 דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, וזו היתה קפיצה משמעותית בכל הקשור בשיח על הקהילה, אבל לדבר מעל לראש שלנו אלא איתנו – זה השתנה בעשור האחרון. אני לא העיתונאי.ת הטרנס היחיד, אבל לפי מיטב ידעתי, אני היחיד שכותב ומעורבת, שזה לגמרי מדהים שמאפשרים לי בכלל".
את גם מרצה.
"יש לי הרצאה בשם 'לא הבנתי, זה בן או בת?', שזה הדבר שאומרים עלי מאחורי הגב הכי הרבה בצורות כאלה ואחרות. ההרצאה היא על ביולוגיה, על מגדר, על מיניות ועל החיים שלי כטרנס. אני מגלה בעזרתה כמה אנשים חושבים שהם יודעים אבל למעשה הם לא יודעים כלום על הדברים הכי בסיסיים, כמו מה הופך אדם לזכר או לנקבה ומה ההבדל בין זכר וגבר או בין נקבה ואשה. עשיתי כתבת סיכום העשור על הקהילה הגאה שדיברה על המגוון שיש בקהילה במובן של הרצף. אנשים שהם לא רק גיי או סטרייט או אנשים שהם מולטי משיכתיים או כאלו שהם לא טרנסים בינאריים – גבר לאשה, אשה לגבר. הרבה אנשים לא יודעים אפילו מה זה טרנס ומה זה טרנסית".
תני דוגמאות.
"דנה אינטרנשיונל למשל סומנה בלידתה כזכר, עברה תהליך להגדרה מגדרית וחיה כאשה, לכן היא טרנסית. היא אשה, לכן יש לה סיומת של נשים. מייקי אלרואי הוא טרנס. זה כזה בסיסי".
ומה את?
"אנשים לא מבינים מה זה הדבר הלא חד משמעי הזה שאני, ואשמח לצאת ולחלוק מידע. אני לא כל כך מתחברת לקונספט של שונות, כי כולנו שונים ובעיקר צריכים ללמוד לכבד את זה בעצמנו ובאנשים אחרים ולחמול. אז אני לא חושב שאנשים צריכים לקבל את השונה בגלל שכולנו חלק מאותה החברה, אנחנו התקבלנו בעצם זה שנולדנו. אבל אנחנו כן צריכים להכליל. בגן יש המון ילדים, זו עובדה, אבל לא כולם משחקים".
את מרצה גם בבתי ספר.
"עשיתי סדרת רשת שנקראת 'שירלי צ'ארלי', שהיא תיעודית עלי. בסדרה יש תיעוד שלי מרצֶה בבית ספר עם ההרצאה שלי, וגם את 'סליחה על השאלה הלה"טבית' שזה מטורף. לשבת מול 100 ילדים ולענות על שאלות שלפעמים הן נהדרות ומקסימות ולפעמים לא".
מה למשל שאלו אותך?
"שאלו אותי 'מה כואב לךָ להיות נורמלי?' ו'מתי הבנתָ שאתה חולֶה?', ואני כזה 'סכרת? לא הבנתי, לפני חמש שנים'".
בני כמה הם היו?
"בתיכון. אבל זה מדהים כי ראוי להתייחס לכל שאלה ברצינות. אז אם יש לי הזדמנות לענות ולא בצורה אקראית ברחוב, צריך להתייחס לזה ברצינות".
מי מגיע לשמוע אותך?
"הרציתי בהמון מקומות, ואני חייבת להגיד שהמקום שהכי הפתיע אותי היה עפולה. הרציתי שם כבר פעמיים – פעם אחת במתנ"ס ופעם שנייה באיזה בר. מעט מאוד אנשים הגיעו לבר, וכשהסתיימה ההרצאה קרה משהו מעניין שהצדיק את המחשבות שלי על למה ההרצאות שלי מלאות בא.נשים כשהן מוזמנות לגופים ולמוסדות ולא כשהן פתוחות לקהל הרחב. בסוף ההרצאה ניגש אלי בחור שאמר שהיה נהדר. לא אגיד מה היה הקונטקסט של ההרצאה, אבל הוא היה הבן אדם היחיד בקהל שידע לענות כששאלתי מה זה קוויר. הוא אמר לי שיש לו בנות לסביות בעבודה שמסבירות לו דברים על הקהילה. דיברתי עם אשתו אחר כך, והיא אמרה לי שהוא כמעט לא הגיע כי הוא פחד שיראו אותו יוצא מהרצאה כזו. זה כל כך עצוב, אבל תמיד מצחיק אותי שאנשים חושבים שזה לא קשור לחיים שלהם. קודם כל אתם לא יודעים אם כן או לא. אני מדבר על הדברים הכי בסיסיים בחברה האנושית – המין הביולוגי שלנו, המגדר שלנו, איך הוא נתפש חברתית, מה יכול להיות הכיוון שלו – עוד לפני שאני נכנס ספציפית לקהילה הטרנסית. חוץ מזה, אין לי ספק שאם לא במעגל ראשון או שני אז בטוח שבמעגל השלישי יש להם מישהו להט"ב במשפחה. אני לא מדבר רק על קהילת הטרנס, אני נותן מעבר קל על עוד זהויות בהרצאה. יש פה בן אדם שמביא לכם מלא מידע, אז תשתמשו בו. באמת. זה כל כך מעציב אותי שאנשים צריכים להתבייש. אני ממש אשמח לחלוש על התחום".
שירלי צ'ארלי קליינמן. "הרבה אנשים לא יודעים אפילו מה זה טרנס ומה זה טרנסית" (צילום: רן ראובן בן נשר)
רוצים להישאר מעודכנים?
"ההבנה הטרנסית הגיעה רק בגיל 30"
קליינמן מתעסקת גם בגיוון תעסוקתי טרנסי ומנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "תעסוקה טרנסית – משרות לכל המגדרים". היא מייעצת לחברות ומפתחת סדנת HR לגיוס עובדים.
"כל הדברים האלה עוזרים לנו להיכלל במשחק", היא אומרת, "יהיה אתגר רציני להיכנס לחברות שעובדות בחיפה ולהרצות שם, כי כל מה ששמעתי מאנשים זה שחברות בחיפה, וגם שלוחות של חברות ארציות או בין לאומיות, הן יותר שמרניות, יותר טכנוקרטיות ופחות מתעסקות במיהו האדם העובד. זה לא נכון ואשמח לשתף פעולה עם כל גורם שירצה להבין איך משרתים את הקהל הטרנסי שלו בצורה מכבדת ונכונה, כי בכל זאת – מקום שלישי בארץ בריכוז של אוכלוסייה טרנסית. אני גם מדברת על החוויה שלנו בעולם, איך מעסיקים אנשים טרנסים, אלו תנאים הם צריכים, ואיך להסביר לאנשים לגבי הטרדה מינית של טרנסים, שזה משהו שאנשים עושים ביום יום בצורה שהם לא מבינים בכלל".
איפה תפסה אותך הקורונה?
"קשה מאוד להתפרנס רק מהרצאות, בטח אחרי הקורונה. המגיפה פתחה אצלי צ'אקרה של יצירתיות. התחלתי סדרת רשת חדשה, וזו הפעם הראשונה שבה ערכתי וידאו שזה מגניב, והיא נקראת 'בואו נדבר על רגשות מחורבנים'. היא התחילה מזה שיש לי ניסיון חיים די רחב. אמנם אין לי הכשרה כמטפל, אבל יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבדתי עם מתמודדי נפש, הייתי חונכת בסל שיקום והתנדבתי עם נוער להט"בי ועם אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. רציתי לתת עזרה מנקודת המבט שלי בשאלה איך מתמודדים עם דברים שקשורים לשינוי, כי הקורונה היתה תקופת שינוי משמעותית. אני רוצֶה מאוד ללמוד משהו שיעזור לי לטפל, כי כרגע יש לי ניסיון במשהו פרטני מאוד. הייתי רוצָה מאוד להתנהל בצורה אחראית ולספק אחריות מקצועית ולא רק ליווי כניסיון חיי. שמתי את זה בהולד כרגע. לאחרונה כתבתי הרצאה חדשה על שונות כפתח ליצירתיות, ואני מתה כבר להתחיל להריץ אותה. אז למי שמעוניין אני ממליצה. קיבלתי עליה פידבקים ממש מטורפים מגורמים שמתעסקים ב־Story Telling. נראה לי שכבר למדתי לספר סיפור אחרי 13 שנה בתקשורת".
איך היו חייך כילד, כנערה?
"היו לי כמה וכמה יציאות מהארון. בכלל, ההבנה הטרנסית הגיעה רק בגיל 30. היא היתה שם תמיד באופן מובהק מאוד, פשוט לא היו לי שמות. בתודעה שלי היא נפלה רק בגיל 30".
את חייבת להסביר.
"קודם כל הבנתי שאני נמשכת לא רק לגברים, שזה מה שהיה מצופה ממני חברתית. בגיל 15 או 16 יצאתי מהארון כלסבית. אגב, גם המושג הזה 'יציאה מהארון' הוא נורא מצחיק בעיני כי זה לא קורה רק פעם אחת – אתה יוצא מהארון בכל יום. כל אדם חדש שאתה פוגש זו יציאה מהארון וגם זה מחורבן. ואז, כשאתה מספר, יש תחושה שהסתרת סוד, וזה כל כך לא נכון. אני לא הסתרתי שום שלד בארון, או לפחות לא הייתי מסתיר אם היו גורמים לי להרגיש שזה משהו לא רצוי. בפעם הראשונה שבה בחורה נישקה אותי, ההבנה הראשונה שעלתה לי לראש זה שאני לא הולכת לסבול בשביל החרא הזה. מגיע לי לאהוב ולהיות נאהבת, אני לא אתאבד ולא אסבול".
כהחלטה מושכלת.
"כן. והיה לי ברור שילדים אחרים סובלים. היה לי ברור מאותו הרגע שהזהות שלי היא עניין פוליטי. לא במובן המפלגתי, אלא במובן שיש מיליוני אנשים מאחורי. יציאה מהארון היא מונח בעייתי מאוד בעיני. את רוב חיי המתבגרים והבוגרים חייתי בנטייה חד מינית. היו לי כל מיני התנסויות במרחב הזה של משחק-מגדר, כמו דראג למשל, והיו לי כל מיני תפישות וגמישות מגדרית על הגוף שלי שלא ידעתי לתת להן שם, אבל הרגשתי אותן מאוד והן עשו לי נעים מאוד בנשמה כי זה נעים לגלות את עצמך".
ומה קרה בגיל 30?
"הגעתי לפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב למה שחשבתי שזו אסופת סרטים קצרים על נשים טרנסיות, וגיליתי שטעיתי. זו היתה אסופת סרטים תיעודיים על גברים טרנסים. זה לא שלא הכרתי גברים טרנסים לפני, זה לא שלא ידעתי על קיומו של הדבר הזה, אלא פשוט הכרתי את הנושא בצורה שטחית מאוד. נכנסתי פתאום לחיים של אנשים ומצאתי את עצמי בוכֶה בקולנוע, אבל לא ידעתי מה המשמעות של זה ולא הרגשתי שזה מדויק. לא הרגשתי את הרצון המובהק הזה לעבור כגבר, זה לא מה שרציתי. הייתי צריכה דיוק לדבר הזה, ופגשתי חברה טרנסית שאמרה לי שהיא לא יודעת מה לומר, אבל חברה טרנסית אחרת אמרה לה כשהיא התחילה לעבור את הטרנזישן – 'תתכונני לאבד את המשפחה שלך, את החברים שלך, את העבודה שלך ואת כל מה שחשוב לך בחיים האלה'. ככה נכנסתי לקהילה הטרנסית, עוד לפני שהבנתי מה הזהות שלי".
מתי כן הבנת?
"הרגשתי שאני לא יודע כלום, ואז פגשתי עוד חברה וסיפרתי לו מה העניינים. ואז הוא אמרה לי שהוא אדם לא בינארי מגדרי או מגוון מגדרי. שאלתי מה זה, והיא אמרה לי שזה לא בדיוק בן או בת, שזה נזיל, ואז אמרתי 'וואלה, זה!'. התחלתי להסתכל על כל מיני דברים שהחברה מסמלת לנו גברים ונשים – מבנה הגוף, הגובה, ההתנהגות, השיח. עשיתי ביקורת רצינית על עצמי בשאלה איך אני מנהל שיח. האם כשאני מדבר על רגשות אני מדבר בלשון 'את', האם כשאני מדברת על עסקים אני מדברת בלשון 'אתה', איך אנשים מדברים אלי כשהם מדברים על נושאים ספציפיים – כל מיני דברים כאלה. פשוט התבוננתי בזה, ולפעמים הערתי לאנשים ולפעמים הערתי לעצמי".
תחדדי את המושגים.
"סיס ג'נדר הוא אדם שהמין שבו הוא סומן בלידה – זכר, נקבה או אינטרסקס – זהה לתפישה המגדרית שלו. אם סומנתי כנקבה בלידה ואני מרגישה אשה, אז אני אשה סיס ג'נדרית. אם סומנתי כזכר ואני מרגיש גבר, אז אני גבר סיס ג'נדר. אני חושבת שסיס ג'נדריות היא קשת של חוויות, כי לא כל הנשים והגברים הם אותו הדבר. סיס בלטינית זה דומה. הקשת הטרנסית היא קשת של חוויות ושל חוסר תאימות בין איך שסימנו אותך לאיך שאתה מרגיש, בין המין למגדר. טרנס זה קיצור של טרנזישן – שינוי".
טרנס שסומן בלידה כנקבה חייב לעבור ניתוח לשינוי מין כדי להרגיש זכר?
"הוא סומן כנקבה אבל מרגיש זכר. אני לצורך העניין לא על הורמונים, אני יודֵע שהזקן מטעה".
איך זה קורה?
"ככה הגוף שלי מתנהג".
למה הגוף שלך כך ושלי לא?
"קודם כל לא.נשים יש שיער פנים. זה שלשיער הפנים שלך יש מרקם, צפיפות וגודל שונה, לא אומר שאין לך. לא עשיתי שום בדיקה גנטית כרומוזומלית, ולפי הבדיקות ההורמונליות שלי זו כנראה אחת ממיליון הדרכים להיות נקבה, והיא לגיטימית לחלוטין. אנחנו כל מיני א.נשים בכל מיני צורות".
מה זה אומר להיות טרנס?
"להיות טרנס זו תחושה פנימית שיכולה או לא יכולה לבוא לידי ביטוי חיצוני בהמון צורות. אפשר לעבור ניתוחים ואפשר גם לא, אפשר לקחת הורמונים ואפשר לא, אפשר ללבוש מה שבא לך. זה באמת לא משנה. לכל מיני ביטויים יש מחירים חברתיים, ולכן גם בתוך הקהילה הטרנסית יש ויכוחים עד כמה אדם ראוי להיקרא טרנס. אבל האמת היא שלא כולנו יכולים להרשות לעצמנו את זה, גם פיזית וגם פיננסית. לא כולנו רוצים או חושבים שכדי להיות משהו צריך לעמוד באיזשהו סטנדרט. יש אלפי סוגים של נשים וגברים, ויש המון דרכים להגיע לסטנדרט הזה שלא מחייב התערבויות רפואיות. כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ואם אנשים נוהגים כפי שהם נוהגים ולא פוגעים באף אחד אחר, לפחות ללא כוונת זדון, אז הכל הולך".
את מרוצה?
"אני מאוד מרוצֶה מזה שזה יצא החוצה. החיים שלי הם לא פשוטים יותר בשום צורה. אני חלק מקהילה שחווה קושי חברתי בכל אספקט אפשרי – משפחה, יחסים רומנטיים, עבודה. אנחנו קהילה עם 42 אחוזי אובדנות וניסיונות אובדניים, ואנחנו חשופים מאוד לאלימות ולהצקות, אבל זה פשוט הוציא אותי מהקליפה שלי. זה גרם לי להיות הרבה יותר סובלנית לאנשים, להסביר בצורה יותר עמוקה ונעימה והגיונית. נראה לי שאני מסוגלת להתמודד עם מגוון רחב מאוד של מצבים ופשוט לעורר השראה ופעולה אצל אנשים, ולגרום להם להרגיש בטוח ושמישהו משמיע קול שקשה להם להשמיע, בין אם הם מרגישים את כל הלחץ של העולם, בין אם בגלל שפחות מונגשת להם האפשרות לדבר לקהל רחב. אם אני חווה קושי וזו המשמעות שלו, אני שמחה לחוות אותו. אני לא מאושרת, אבל מקבלת על עצמי את הקושי הזה. אשמח מאוד כשלא אצטרך לחוות אותו יותר".
כפפות האגרוף שמקועקעות על הגב שלך קשורות לזה?
"חוץ מהעובדה שאני מתאגרף, הכפפות האלה הן תלויות ובלויות. זה כל מה שאני רוצה לעשות. הלוואי שמחר לא יהיה לי צורך להילחם, להסביר או לחנך. החלום שלי הוא לא לעשות את מה שאני עושה, אבל זו עבודה עד שאנחנו מגיעים לשם. אנחנו חיים בחברה שאין בה שוויון מגדרי, אין בה שוויון בין גברים לנשים סיס ג'נדר, אז צריך לדבר על זהויות".
שירלי צ'ארלי קליינמן. "אם אנשים נוהגים כפי שהם נוהגים ולא פוגעים באף אחד אחר, אז הכל הולך" (צילום: נועה מגר)
"כמו להתווכח עם טרול באינטרנט"
לפני כשבוע פרסמה קיינמן פוסט בפייסבוק שבו סיפרה שהיא מחפשת עבודה. אם לא יקרה שום דבר לא צפוי כמו גל שני של קורונה, נראה שהיא מצאה משרה באחד מבתי הקפה הטרנדיים על הרכס.
יצא משהו טוב מקהילת השוות של חיפה.
"אני חייבת לומר שאני בלא מעט קבוצות פייסבוק של נשים. אני מגדיר את עצמי כפמיניסטית וזה חשוב לי. יש קבוצות נשים פמיניסטיות שמנוהלות על ידי נשים שמתנגדות לקהילה הטרנסית, וספציפית לנשים טרנסיות, וזה נורא בעיני. איך אפשר להילחם על שוויון מגדרי בלי לקיים אותו? לשמחתי, קבוצות נשים כמו השוות הסתברו כסוג של מקלט עבורי. בחוץ אתה כל כך רגיל לקבל חשד, חוסר אהדה, בהלה רתיעה וסקרנות שנכנסים לך למרחב הפרטי, ופתאום אתה נכנס לקבוצה שבה כולן, או לפחות הרבה, מחבקות אותך, זה מפתיע ונעים. זה גם מפתיע ונעים כשבאחת מהפעמים הבודדות שבהן התראיינתי לעבודה, הבוס אמר לי שאם מישהו שעובד אצלו בעסק יתנכל לי הוא לא יעבוד שם יותר. זה כל כך צריך להיות ברור אבל זה כל כך לא ברור מאליו".
אז כנראה יש בכל זאת משהו חיובי בעיר הזו.
"יש תחושה, לפחות און ליין, שאכפת לאנשים שגרים פה מהעיר הזו, וזה מדהים. לא נתקלתי מעולם ברמה המוניציפלית בכל כך הרבה תושבים שיש להם עמוד שדרה, שהם פוליטיים בגישה שלהם, ושאכפת להם כמה עולות הדירות בשכירות ושהעירייה תתפקד ושהרחוב יהיה נקי. גם אכפת להם שמנקי הרחוב יקבלו יחס הולם, וזה מדהים בעיני. הלוואי שכל מקום היה מתנהל בצורה כזו. אנשים מגנים על העיר הזו באופן יוצא דופן".
איפה את מסתובבת?
"בוואדי, בעיר התחתית, בשוק תלפיות, במסדה וגם במרכז הכרמל. בגלל שהבורגנות נמצאת יותר למעלה, אז גם המטפל שלי נמצא למעלה. אני נמצאת במרחב נעים. הדבר היחיד שמפריע זה כל מה שנוגע לזיהום אוויר, אבל עזבי – העיר מלוכלכת, וזה תמוה בעיני בהתחשב בכך שיש כאן כל כך הרבה אנשים שמעורבים בה. מי מלכלך, למי לא אכפת ואיך פותרים את זה?".
למה פתקי הפוסט איט תלויים על הקירות?
"יש לי פינה בפייסבוק שנקראת 'היום עשיתי טוב', ובכל ערב אני כותבת מה עשיתי באותו יום על הפתקים כדי לא לשכוח. זה היה בעיקר כצעד להעריך את עצמי יותר ולהבין שאני לא מבזבזת את הזמן, אלא להיות כל הזמן בתנועה. ובאמת, בכל יום אני מחוללת דברים חיוביים, כי כל הרעיון הוא מה אני עושה באופן אקטיבי. זה פרויקט שגדל מ-21 יום לשנה".
יש לך פה חברים?
"שנייה אחרי שעברתי לפה גם החבר הכי טוב שלי עבר לפה, שזה מהמם. בכלל, יש לי פה חברים".
אז את פה כדי להישאר?
"עד שאעזוב את הארץ. אני לא בן אדם שמרגיש נאמנות למדינה כזו או אחרת. אני מרגיש שקשה פה מאוד שלא לצורך. כולנו נכנסים מתחת לאלונקה 365 ימים בשנה לפחות בעשור האחרון. כאילו למה? זה יכול להיות ממש אחרת. זה כמו להתווכח עם טרול באינטרנט. למה אתה צריך להיות חלק מהדיון הזה אם אתה יכול שלא? הרי הוא לא יתנהג אחרת. אני פחות הולכת להפגנות כי זה לוקח ממני המון אנרגיה, אבל אני עדיין אקטיביסטית, עושה ופועלת, עדיין יש לי דילמה ועדיין כואב לי. אני בוגרת תשתית, שזה בית ספר לאקטיביזם של ישראל חופשית, והחלום שלי הוא להקים תשתית בחיפה. הם ניסו ולא הצליחו, ואני ממש רוצה. אני לוקחת את כל הכלים האקטיביסטיים שלי ועושה את מה שאני עושה. זה לא אומר שטוב לי כאן, זה לא אומר שאני רוצה להישאר, אך כרגע אין לי כסף".
לאן היית עוברת?
"לא רחוק מדי כי ההורים שלי מבוגרים, אז במרחק של טיסה קצרה. רוב החברים שלי עברו לברלין, אבל לא הייתי עוברת לשם כי זו עיר טעונה בדיוק כמו ישראל. כנראה למשהו נורדי, אולי דנמרק שקשה מאוד להגר אליה".
שירלי צ'ארלי קליינמן. "נכנסתי לקהילה הטרנסית עוד לפני שהבנתי מה הזהות שלי" (צילום: נועה מגר)
NLO
זה גבר.
אלונה
ברוך.ה הבא.ה לחיפא
חן
לא מתחברת. חיה בסרט זאת
גל
תרבות פח