קברו של יצחק טפלין. 20 אנשים שחלקו לו כבוד אחרון (צילום: חגית הורנשטיין)
קברו של יצחק טפלין. 20 אנשים שחלקו לו כבוד אחרון (צילום: חגית הורנשטיין)

"ידענו שהוא חי בתת תנאים אבל לא היה מה לעשות"

בתחילת השבוע שעבר שוב הלך לעולמו גבר ערירי בחיפה. כאשר שכניו ופעילים בהדר החלו לחקור על אודותיו הם הגיעו עד לחבריו מהשירות הצבאי וגילו גיבור שסבל מהלם קרב ובחר להתנתק ממשפחתו. יצחק איזודורוב טפלין - קווים לדמותו

פורסם בתאריך: 2.1.21 08:41

"גופת גבר נמצאה ביום ראשון, 20 בדצמבר, ברחוב עקרון בשכונת הדר בחיפה במצב של ריקבון", נכתב בהודעה לעיתונות שיצאה מדוברות זק"א. אל ההודעה צורפו דבריו של אהרל'ה הורוויץ, מתנדב זק"א צפון שטיפל בזירה: "מדובר בגבר בן 73 שגר לבדו, ונמצא ללא רוח חיים מספר ימים לאחר מותו. השכנים סיפרו לנו שהם לא ראו אותו במשך כמה ימים וחששו לחייו. בגלל הריח הנוראי שדלף מהדירה לחדר המדרגות הם הזעיקו את המשטרה. לאחר ששוטרים פתחו את הדירה מצאנו את הגבר מוטל בבית במצב של איבוד צלם אנוש".

זו היתה הפעם העשירית בשנה האחרונה שבה התגלתה בחיפה גופה במצב של ריקבון. אלו הם האנשים השקופים, לרוב עריריים וגלמודים, כאלו שלא תמיד מרגישים בחסרונם, אשר נשכחו ונפטרו לבדם בביתם. התופעה של ריבוי מקרי המוות האלו, דווקא בתקופה מאתגרת כל כך של נגיף הקורונה שכפה עלינו בידוד חברתי, זכתה לכינוי "המגיפה השקטה".

עוד באותו ערב קיבלה דמותו של הגבר האלמוני שם על ידי שכנתו לקומה, לייה רוז-מגן, שהודיעה לדיירים בדף הפייסבוק השכונתי של שוק תלפיות כי "בצער רב מאוד אני מודיעה על פטירתו של איציק, השכן הכי חמוד ביקום והאבא הכי טוב לחתולים של החצר שלנו".
התגובות לא איחרו לבוא. היו שראו אותו לאחרונה יומיים לפני כן, דוחף עגלה ומזוודה ברחוב סירקין, אחרים העלו זיכרונות ממפגשים אקראיים איתו ברחוב. רובם לא ידעו מהו שמו המלא – יצחק איזודורוב טפלין. פרט זה נודע להם מרישומי המשטרה.

“עצוב. שמחתי לעצור לידו בסיבוב שלי עם הכלבה ולשמוע את סיפוריו”, כתבה השכנה סמדר אדלשטיין, “במשך שנים הוא לימד נערים מתקשים שיעורי עזר במתמטיקה. הוא היה חובש קרבי במלחמת יום כיפור, הכיר את אריק שרון ואת המפקדים של המלחמות ההן, ואולי היה גם הלום קרב. ובסוף אני מבינה שאין לי מושג אם יש לו משפחה. שינוח על משכבו בשלום וישגיח משם על דורות החתולים שלו”.

 

יצחק טפלין כפי שתועד במצלמות אבטחה ביום שבו לפי ההערכות נפטר. האחות טובה: "לי יש הרגשת פספוס כי זה אחי הגדול, החכם והמוצלח”

יצחק טפלין כפי שתועד במצלמות אבטחה ביום שבו לפי ההערכות נפטר. האחות טובה: "לי יש הרגשת פספוס כי זה אחי הגדול, החכם והמוצלח”

 

עגלה מלאה בבקבוקים ריקים

ככל הנראה טפלין נפטר ביום שישי, 18 בדצמבר. היה זה היום האחרון שבו הוא נראה בחיים. השכן איליה רץ היה רואה אותו תמיד בימי שישי בערב בגינת ביתו, והם היו מברכים איש את רעהו בברכת שבת שלום. באותו הערב רץ לא ראה אותו. רוז-מגן, השכנה ממול, לא היתה בשישי-שבת בביתה. היא חזרה במוצ”ש, ובראשון, בגלל עיסוקיה, לא שמה לב להיעדרותו. השכנים הסבו את תשומת לבה לכך בשעת צהריים מאוחרת.

“זה לא הגיוני שהוא לא נראה מאז יום שישי”, היא מספרת, “הוא חי פה במשך 40 שנה, ומעולם לא פספס יום האכלה. הוא היה קשור לחתולי הרחוב כמו לילדים שמעולם לא היו לו, והפך את חצר הבניין לממלכה שלהם ושלו. את רוב ימיו הוא בילה בטיפול בחתולים, בהאכלה שלהם ובילוי איתם, ואסף בקבוקים ומתכות כדי לקנות להם אוכל. הסתכלתי על החצר, והיא היתה מלוכלכת. ידעתי שהוא כנראה כבר לא פה, אבל הלכתי ודפקתי חזק על הדלת שלו וצעקתי”.

בכניסה לדירתו של טפלין בקומה השלישית היו שלושה מחסומים – שער ברזל, דיקט ודלת רגילה. טפלין עשה הכל כדי לשמור על פרטיותו, ולא אפשר לאיש להיכנס לדירתו, שאותה קיבל מחברת עמידר בדמי מפתח לפני כמעט 40 שנה. אפילו לוחמי האש שהוזעקו למקום התקשו לפרוץ את שלושת המחסומים. על אף שרוז-מגן שיערה מה יימצא שם, היא עדיין הופתעה.

“הוא היה אגרן מארץ האגרנות”, היא מתארת, “ידענו שהוא חי בתת תנאים אבל לא היה מה לעשות עם זה. הוא חי כמו שהוא חי וכך היה לו טוב. הוא לא רצה לקבל עזרה. ידעתי שכשאראה את הבית שלו זה יהיה כשהוא ימות. כשהפורצים מכיבוי האש עמלו כדי לפרוץ את הדירה, הלב שלי התכווץ חזק. הרגשתי רע עם החדירה לפרטיות שלו, למרות שידעתי שמה שנמצא זה את הגופה שלו. איציק מת מאחורי הרים של שקיות מלאות בזבל שהוא אסף במשך שנים. כבר היה חושך, ובדירה שלו אין חשמל ומים. השוטרים, הפרמדיקים ומכבי האש השתמשו בפנסים. ראיתי את הכניסה לבית שלא ראיתי מעולם, והריח היה נורא. והמחשבה…”.

מה עובר בראש?

“על כך שמשבת בערב, בזמן שבן זוגי שאול ואני, דיברנו, אכלנו, ישנו, יצאנו וחזרנו – כל הזמן הזה הגופה של איציק היתה מאחורי הקיר. קשה לי מאוד לשאת את זה. קשה לי מאוד לקלוט שהוא מת. הוא היה כזה חי”.

הגעתם לגור ממול רק לפני שנה וחצי. מה את יכולה לספר עליו?

“קראנו לאיציק השכן ההומלס שלנו, כי למרות שהיה גר בבית, הוא חי כמו הומלס והתלבש כמו הומלס. אבל כשגילינו אותו זה באמת היה מטורף. לבן אדם היתה כמות ידע בלתי נתפשת ודעות בכל נושא. הוא ידע פרטים היסטוריים לא הגיוניים מכל רחבי העולם, והיה מעודכן בחדשות השעה כאילו יש לו אזנייה שמדווחת לו. הוא ידע כל סיפור של כל אדם שגר אי פעם ברחוב שלנו וברחובות הסמוכים, איך הוא חי ומתי הוא מת. הוא ידע על כל חתול, איך הוא הגיע ולמה, ואהב אותם בצורה שלא ראיתי מעולם. עכשיו הוא מת, ואנחנו לא יודעים עליו הרבה. אנחנו מנסים לצרף לפאזל את מעט החלקיקים שהוא סיפר לפעמים”.

על עצמו הוא סיפר?

“הוא יכול היה לתפוס אותך לשיחה של שעה, אבל על עצמו כמעט שלא אמר דבר. איציק שמע את שאול מנגן, וכנראה שגם אותנו מדברים, כי הוא קלט אותנו ואת הטעם שלנו בול. לא מעט פעמים הוא היה משאיר לנו ליד הדלת דברים שהוא מצא וחשב שנאהב – שלושה כיסאות שאנחנו יושבים עליהם בכל יום, שני ספרים על מוזיקת פולק ורוק ששאול התלהב מהם בטירוף, מילון עברי-ערבי אחרי שדיברנו פעם על זה שאיזה מבאס שאנחנו לא יכולים לדבר באמת עם השכנים הערבים בבניין, ומנעול מטורף כזה לשאול שינעל את האופניים שלו. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי כל הדברים האלה היו בערימות שלו בבית והוא פשוט שלף אותם עבורנו, ואולי הוא מצא אותם ברחוב. מי יודע”.

בהרבה תגובות אנשים כתבו שהוא היה הלום קרב.

“הוא היה חובש צבאי וראה רבים מחבריו וממפקדיו מתים. הוא כנראה נשרט במלחמת יום כיפור, אבל זאת רק השערה. בכל מקרה, השריטות הובילו אותו להיות אדם מסקרן, מכבד ואוהב אדם וחיה”.

כאשר טל גבעון עברה לגור בשכונה לפני שש שנים, היא לא הכירה אף אחד. את דמותו של טפלין שדוחף עגלה מלאה בבקבוקים ריקים ובחלקי מתכות היא קלטה מהרגע הראשון, ומודה שקצת חששה.

“ברגע הראשון הוא נראה לי מוזר וזר כי מה ידעתי על אנשים כמוהו”, היא אומרת, “בהתחלה חששתי ממנו קצת, הייתי לבד ולא היו כאן אנשים שהכרתי, וכשהוא ניסה לדבר איתי מיהרתי לחמוק כי לא הייתי בטוחה אם זה בטוח בשבילי. אבל במשך הזמן ראיתי איך הוא דואג לחתולי הרחוב הרבים, ופחות חששתי כי התרגלתי והבנתי שדווקא כאן יש אנשים הרבה יותר אמיתיים בפשטות שלהם ובחום שלהם מאלו שחיים במעלה ההר”.

גם את התרשמת שהוא היה הלום קרב?

“אלוהים ישמור אלו זוועות הוא עבר, אלו זוועות כולם עוברים במלחמות הנוראיות האלו. לא פלא שהוא נסגר בתוך עצמו והיה קשור כל כך לחתולים. בעלי חיים הם נשמות טהורות לעומת בני האדם. זה כל כך נורא ועצוב. בעבר לא ממש היתה התייחסות להלומי קרב או לפצעים הנפשיים שאנשים נשארו איתם אחרי כל זה. נורא”.

 

הבית ברחוב עקרון. לייה רוז-מגן: "ראיתי את הכניסה לבית שלא ראיתי מעולם, והריח היה נורא” (צילום: יעלי סמי)

הבית ברחוב עקרון. לייה רוז-מגן: "ראיתי את הכניסה לבית שלא ראיתי מעולם, והריח היה נורא” (צילום: יעלי סמי)

 

קבוצת ווטסאפ לריכוז הממצאים

מישהי כתבה בפייסבוק שיש לטפלין אחות ושהיא אף שוחחה איתה לפני כעשור. בניסיון להתחקות אחר בני משפחתו לקחה על עצמה קרנית מנדל, תחקירנית במקצועה ומנהלת את קבוצת הפייסבוק השכונתית “תלפיות או לא להיות”, להצליב מידע.

“מה שרציתי זה למצוא את אחותו, ולא היה לי קצה חוט”, מספרת מנדל, “הלכתי לכל כיוון אפשרי כי רציתי לדבר עם כל מי שאולי הכיר אותו. טפלין דיבר על מלחמת ששת הימים, ומכיוון שאני מכירה את ההיסטוריה חיפשתי אזכורים בגוגל ומצאתי בלוג בשם ‘נעמוש – הרמה הסורית’ של העיתונאי שלמה מן שכתב על תאג”ד 12. יותר מזה – בבלוג יש כמה תמונות של טפלין ששנא להצטלם”.

בזמן שגופתו של טפלין נותחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר כדי לשלול מוות לא טבעי, התארגנו כמה שכנים ואנשים שהכירו אותו, ובהם רץ, אדלשטיין, רוז-מגן, מנדל, בועז רפאלי ויעלי סמי, ופתחו קבוצת ווטסאפ כדי לרכז את הממצאים.

בחזית אחת יצר מן קשר עם החובשים של התאג”ד ששירתו עם טפלין ושרובם נשארו בקשר האחד עם השני. הם ידעו לספר שגם בעת שירותו הצבאי הוא היה מופנם מאוד, פדנט וסוג של גאון, אבל מוזר. עוד התברר שלפני שלוש שנים הגיעו שלושה מהם – אהרון טרבולסי, אריה שכטר ודוד עמיאל – לרחוב עקרון ופגשו אותו, אך הוא סירב לכל עזרה שהם הציעו.

בחזית שנייה, מהתחקיר של מנדל ניתן היה ללמוד פרטים עלומים מעברו. הוא נולד במחנה עקורים בגרמניה להורים ניצולי שואה, ונקרא על שם סבו שנרצח על ידי הנאצים.

“עברתי לבניית אילנות יוחסין של המשפחה שלו”, הא משחזרת, “הצלבתי נתונים לפי שמות של ניצולי שואה, ההורים שלו וכתובות. מצאתי בת דודה שלו באוסטרליה שהוא לא הכיר, אבל עדיין לא מצאנו את האחות. זה נראה לי נורא כל כך שאדם נקבר ככה אלמוני. זה פשוט לא נכון ולא צודק, ולא יכולתי לסבול את זה. אני באמת לא יודעת מה נכנס בי. הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה ויהי מה. אמרתי לבועז שאני אחוזת דיבוק. פשוט ידעתי שנמצא אותה. זה באמת מוזר. פעלתי בלי להבין למה”.

“היו סיפורים של שתי שכנות ותיקות, אבל אלה היו הנחות ולא דברים מדויקים”, מספר רפאלי, “היו המון שביבי מידע על לימודים בטכניון או באוניברסיטה, אבל בלי סימוכין. בעמידר אמרו שהוא לא מזוהה במערכת. שכנה אמרה שפעם באו נציגים מעמידר לראות את הבית, והוא לא נתן להם להיכנס. אגב, במרשם האוכלוסין לא מצוין שיש לו אחות, אך מצאנו את השמות של הוריו”.

ואז מצאתם קרובים.

“נמצאו קרובים מצד האב – אלכסנדר שריד שוורצבלאט, אסתר שוורצבלאט, אברהם ושלומית שוורצבלאט ואיציק-אבשלום שריד שווארצבלאט. דיברנו עם איציק-אבשלום, והוא אמר שליצחק היתה דודה בשם רחל, אחות של אביו, שהתחתנה עם מנחם שוורצבלאט – ניצול שואה שעזב את אשתו ואת ארבעת ילדיו ועלה כחלוץ לארץ. לאחר תחקיר נוסף גילינו שלרחל שוורצבלאט יש ילדה בשם יעל גולן שהתחתנה עם שולה מוקשים שנהרג שמלחמת יום כיפור, ושהיתה להם בת אחת בשם מיכל, וכיום הן חיות באוסטרליה. יעל היתה אחות בבית חולים שנפגעה בתאונת דרכים ומאז היא קטועת רגליים. היא לא ידעה שום פרט על יצחק או על אחותו. מן בכלל אמר שהאחות גרה בארצות הברית”.

ביום חמישי, ארבעה ימים לאחר שנמצא, שוחררה גופתו של יצחק טפלין מאבו כביר, ורפאלי ורוז-מגן הגיעו לתחנת המשטרה כדי לאסוף את מסמכי השחרור ולהביאם לחברה קדישא כדי לתאם מועד להלוויה.

“ישבנו עם שני אנשים – אדלר וחיזקי”, מספר רפאלי, “ואז אדלר העלה רעיון ובדק מי ארגן את ההלוויות של ההורים של איציק. התגלה שזו היתה אישה בשם טובה טל. ברישום ההלוויות של ההורים כתוב שכתובתו של הבן יצחק לא ידועה ושהוא ניתק קשר. מסתבר שזו האחות האבודה, שלא גרה בארצות הברית אלא פה, ברחוב חנקין בחיפה, עשר דקות נסיעה מהשוק. בצעירותה היא שינתה את שם משפחתה”.

אתם הודעתם לה?

“לאחר הגילוי התקשרו מחברה קדישא לשוטר שליווה את התיק כדי שישלח את השוטר הממונה על הודעות מרות להודיע לאחות שיצחק נפטר. בחברה קדישא התרגשו מאוד מהפעילות שלנו. הם אף פעם לא ראו שכנים שטיפלו ככה באדם ערירי”.

רוז-מגן: “האחות טובה ניסתה להיות איתו בקשר אבל לא היה עם מי לדבר. זה לא מפתיע, אנחנו ראינו מיהו הבן אדם. היו כמה ניסיונות אבל הוא לא היה מעוניין והיא הרימה ידיים. אגב, איציק ואני נולדנו באותו תאריך – 15 במאי – הוא בשנת 1947”.

“אני רוצה להגיד שהכרתי אותו ממש קצת, והוא מיד נכנס לי ללב, ישר, כמו חיסון של פייזר”, אומרת מנדל, “בלי להיות שכנה צמודה שלו ובלי להכיר אותו, הלב שלי ממש כואב עליו. אני כל הזמן מריצה בראש את השיחות איתו. היתה בו איזו נדיבות מיוחדת. היה בו משהו שישר תופס את הלב. כמו חתול עבור מי שאוהב חתולים. אני מקווה שטוב לו עכשיו, ואני ממש שמחה שהצלחנו למצוא את משפחתו ואת חבריו ליחידה”.

 

יצחק טפלין בזמן שירותו הצבאי. איזי חמאווי גרנות: ”לראות אותו מציל אנשים היה נקודת האור הכי גדולה שאדם יכול לזכות בחיים” (צילום באדיבות הבלוג "נעמוש - הרמה הסורית")

יצחק טפלין בזמן שירותו הצבאי. איזי חמאווי גרנות: ”לראות אותו מציל אנשים היה נקודת האור הכי גדולה שאדם יכול לזכות בחיים” (צילום באדיבות הבלוג "נעמוש – הרמה הסורית")

 

 

מהקרבות הקשים בהיסטוריה של המדינה

ב־9 ביוני 1967, במסגרת ההבקעה של צה”ל בחזית הסורית ברמת הגולן, נערך הקרב בתל פאחר – מוצב סורי שנכבש לבסוף על ידי יחידות מחטיבת גולני בסיוע של כוח שריון. הקרב התפרסם בעיקר בגלל מיתוסים שהתבססו על אירועים אמיתיים, ובהם הלוחמים ששכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על גבם, קרב פנים אל פנים בין שני קצינים, הגרסה השגויה שטעות בניווט היא זו שגרמה לשינוי בדרך ההגעה אל היעד, וגבורתם ודבקותם במטרה של מפקדים זוטרים ולוחמים לאחר שכל קציני הגדוד הבכירים נפגעו. קרב זה ייזכר לעד כאחד מהקרבות הקשים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ביום זה היה רס”ל יצחק טפלין אחראי חובשים בגדוד 12 של גולני, בפיקודו של משה “מוסא” קליין, שעליו הוטלה האחריות לכבוש את התל. טפלין היה בתאג”ד (תחנת איסוף גדודית) של ד”ר ג’קי הורנר, ובמהלך הקרב טיפל בסמג”ד זוהר נוי שנפצע קשה מכדור שחדר את הקסדה ונעצר בצווארו. טפלין ירד עם הסמג”ד הפצוע בזחל”ם פצועים בדרך לתחנת האיסוף החטיבתית בחורשת טל.

בבלוג של מן מוזכר טפלין על ידי שניים מחבריו ליחידה – החובשים אריה שכטר ודוד עמיאל. שכטר היה אז מילואימניק בן 22, שיכול היה לבחור בין גדוד 12 לגדוד 51 ובחר בראשון, למרות ששני בני כיתתו פיקדו על 51. כשהבין זאת כבר לא ניתן היה לשנות השיבוץ, והרופא הורנר הרגיע אותו: “אתה תהיה בתאג”ד, תראה את המלחמה כמו בסרט”.

“ביום הראשון למלחמה”, תיאר שכטר בבלוג, “היה המקרה הרס”פ (רב סמל פלוגתי) ליאון אימברן שנהרג מרימון שהתפוצץ באוטובוס. יצא שהאוטובוס חנה במרחק של 15 מטר מהשוחה שבדיוק גמרתי לחפור, ונשכבתי בתוכה כדי לבדוק אותה. אז היה הפיצוץ, ויצא עשן מהאוטובוס. אמרתי לעצמי ‘אחול בלטה, פגז ראשון, והסורים פגעו בול’. ואז יום טוב הרס”ר יצא מהאוטובוס וצעק שהרימון נתפס בכיסא. הוציאו את ליאון החוצה, ודוד ואני טיפלנו בו. דוד עשה לו עיסויים והנשמות, אני זוכר את זה כמו עכשיו. מישהו אמר ‘תהפכו אותו’, וראינו שכל הגב שלו מרוסק. הרופא קבע את מותו”.

שכטר המשיך לתאר את מה שהתרחש: “ביום שישי, 9 ביוני 1967, עלינו על הזחל”מים, זזנו לכיוון קרית שמונה בדילוגים קצרים, ומשם התקדמנו עד הגושרים. הזחל שלי היה אחרון בטור של גדוד 12, ואחרינו היה הזחל”ם הראשון של גדוד 51, שבמקרה זה היה עליו הסמ”פ אברהם וייסמן, בן כיתה שלי. בהגושרים ירדנו, התעכבנו במשך הרבה זמן, ושם דיברנו קצת. בזחל”ם שלנו אני זוכר את טפלין, שהיה רב סמל מרפאה, ואת דוד. מהגושרים המשכנו לגבעת האם, ואחרי עיכוב המשכנו עד שהגענו ממש למרגלות תל פאחר, שם היו די הרבה פצועים. התוכנית המקורית היתה שנעמיד את הזחל”ם, נפרוש רשת צל ויעבירו אלינו את הפצועים, אבל כשהגענו מתחת לתל פאחר הדוקטור אמר ‘תתפרשו בשטח, ואם יהיה מישהו פצוע קשה מאוד תנסו לאתר אותי’. וזה מה שבעצם היה. הפצועים שכבו בשטח או שהביאו אותם אלינו, וככה התקדמנו. בדרך לתל פאחר ירו עלינו יריות מאיזה כפר או מוצב. אני זוכר את סמל המרפאה טפלין שפירק את ה־0.3 שהיה מצד ימין ליד הנהג, שם אותו על הדופן וירה. מהסקרנות שלי רציתי לראות לאן הוא יורה, והוא נתן לי מכה בקסדה ואמר לי ‘חייל, אל תרים את הראש’. שמעתי את הכדורים פוגעים בדופן של הזחל”ם. כשהיינו מתחת לתל ראיתי את הסמג”ד פצוע. עבר לו כדור דרך הקסדה ופגע לו בצוואר. באתי לטפל בו, ואמרו לי ‘עזוב אותו, יש מי שמטפל בו, תמצא פצועים אחרים’. ראיתי מישהו אחר כולו מלא רסיסים. הוא אמר לי ‘עזוב אותי, טפל במפקד שלי, קוראים לו עזרא, היתה לו קטיעת רגל’. הרופא בא עם עוד חובש וטיפלנו בו. היה פצוע קשה נוסף שטיפלנו בו – נכנס לו רסיס מהגב ויצא מהחזה. עשינו לו ונסקציה והכנסנו לו עירוי לווריד. קראו לו יואל זבדי, בחור גבוה שנפטר מאוחר יותר. הגענו לתל עצמו כשהכל נגמר ולא היו יריות. זה היה לקראת חשיכה. סיימנו לפנות את הפצועים מאוחר בלילה. למחרת בבוקר, עם אור ראשון, הרופא אמר לעלות על הזחל”ם והצטרפנו לגדוד 51 לתגבור התאג”ד שלהם לכבוש את הבניאס. אני זוכר שיחה בקשר שהם מפוצצים בונגלור ומסתערים על תעלות, ובגלל שלא היה שם אף אחד הם עלו מהר ליעד, וטנקים שלנו התחילו לירות על חיילים שלנו והיו צריכים לפנות ארבעה פצועים מכוחותינו שנהרגו”.

גם עמיאל חזה בזוועות של הקרב לכיבוש המוצב. “התגייסתי לצה”ל ב־1966, והייתי חובש בסדיר בתאג”ד 12”, הוא סיפר לבלוג “נעמוש”, “לאחר סיום קורס חובשים חזרתי לגדוד לקראת פסח 1967, ויצאנו מיד לכוננות. כשהגעתי לגדוד, החובש הגדודי היה צוקר, ובהמשך החליף אותו טפלין שהפך להיות החובש הגדודי. בהמשך הייתי אחראי מרפאה, וככזה הייתי צמוד לרופא. בצוות שלנו היו עוד חובשים – דוד אנג’ליקוביץ’, אהרון טרבולסי, דוד אברהם וישראל כהנוביץ’. בתקופת הכוננות צירפו אלינו שלושה חובשים במילואים. אחד מהם היה אריה שכטר. אני לא בקיא באסטרטגיה, אם טעו או לא טעו, ולא יודע מה היה שם. הגענו לרגלי תל פאחר, ובשלב מסוים הגיע לזחל”ם שלנו זוהר הסמג”ד, שהיה פצוע בצוואר וחבוש כבר על ידי אחד מהחובשים. הרופא ואני ניסינו להכניס אותו לאחד מהזחל”מים לפינוי. כנראה שראו אותנו מתל פאחר וירו לכיוון הזחל”ם. אני זוכר את פגיעות הכדורים בדופן וכאילו עברו בינינו. ואז הסמג”ד אמר ‘תן את הנשק, תן את הנשק, אני רוצה לירות’, והרופא אמר לו ‘אנחנו צריכים לפנות אותך עכשיו’. הכניסו אותו לאחד הזחל”מים ופינו אותו”.

עמיאל הוסיף וסיפר: "התאג"ד לא טיפל בהרבה פצועים שהגיעו בלתי חבושים. רוב הפצועים שהגיעו אלינו היו כבר חבושים על ידי החובשים המחלקתיים והפלוגתיים, ואנחנו רק בדקנו ומיינו אותם לפי חומרת הפציעה, חיזקנו את החבישות ופינינו אותם לפח"ח – נקודת הפינוי החטיבתית באזור חורשת טל. טפלין היה זה שליווה אותם לחורשת טל וחזר, כך הלוך ושוב. בסוף יום הקרבות עלינו לנקודת האיסוף והריכוז בתל. ראינו שם את האלונקות המרוכזות עם ההרוגים. זיהיתי ביניהם את סגל, קצין שנפרד מאיתנו בחיוך כשקיבלנו את הפקודה לנוע, ואת המג"ד מוסא קליין".

 

למעלה מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל, יצחק טפלין ואריה שכטר. למטה מימין: דוד אנג'ליקוביץ' ואהרון טרבולסי. עמיאל: "הוא היה איש נבון, חכם, מסודר ומאוד מופנם” (צילום באדיבות הבלוג "נעמוש - הרמה הסורית")

למעלה מימין: דוד אברהם, דוד עמיאל, יצחק טפלין ואריה שכטר. למטה מימין: דוד אנג'ליקוביץ' ואהרון טרבולסי. עמיאל: "הוא היה איש נבון, חכם, מסודר ומאוד מופנם” (צילום באדיבות הבלוג "נעמוש – הרמה הסורית")

 

בגיל שנתיים על הסיפון של "עצמאות"

הלווייתו של יצחק איזידור טפלין נערכה ביום שישי בשעה 11:30 בבית העלמין בתל רגב. אל אולם חרוב הגיעו אחותו, בעלה ושתי בנותיהן, חמשת חבריו לקרב בתל פאחר, שכנים ושכנות שהיו האנשים היחידים שאיתם הוא תקשר, וגם קבלן הבניין והעובד שלו שבונים את הבניין מול ביתו. בסך הכל 20 אנשים שחלקו לו כבוד אחרון. טפלין נקבר בחלקה י”ז, שורה 43, במרחק של חצי מטר מקברו של דובי שיפמן – חיפאי אחר שנפטר בנסיבות טרגיות.

עמיאל היה הראשון שביקש לשאת דברים. “באופן אישי הוא היה אחראי עלי, הוא היה חובש גדודי ואני הייתי אחד מהחובשים במרפאה”, הוא סיפר, “טפלין היה איש נבון, חכם, מסודר ומאוד מופנם. הוא לא התערה בהווי של היחידה, בבדיחות ובסיפורים. הוא היה רציני, עשה את העבודה שלו כמו שצריך, והדריך אותנו מה אנחנו צריכים לעשות. שכטר גם נמצא פה, ושנינו טיפלנו בפצועים שהגיעו לאחר שטופלו בשטח על ידי החובשים הפלוגתיים, ואילו איציק לקח על עצמו את החלק הקשה – ללוות את הפצועים לנקודת האיסוף בחורשת טל. הוא לא עשה את זה פעם אחת אלא הרבה מאוד פעמים. נפגשנו למחרת שוב, ובגלל שהוא היה אדם מאורגן מאוד הוא החזיר אותנו מיד לסדר כשפתחנו את המרפאה מחדש. לא פגשתי אותו עד לפני שלוש שנים כשחזרנו מהאזכרה בתל פאחר. טרבולסי ראה אותו ברחוב וביקש משכטר וממני להצטרף אליו כדי להיפגש איתו. היינו בשוק ממה שראינו. לצערנו זה לא היה אותו אדם. אנחנו רוצים לזכור אותו תמיד כמפקד מסודר שהכניס אותנו לסדר, הדריך אותנו וגרם לנו להוציא את המיטב מעצמנו. כך אנחנו רוצים לזכור אותו, וכזה הוא היה. יהי זכרו ברוך”.

“הייתי לוחם אחרי קורס מ”כים וכמעט לא יצא לי להכיר את איציק טפלין”, ספד לו הדר דוראון, “לפני יומיים-שלושה סיפר לנו מן על חברנו שהלך, ומה שהוא סיפר נגע ללבי – העובדה שהיה בודד כל חייו. היה לנו קרב קשה ביותר בתל פאחר. מסתבר שהוא היה לידי, ואני אפילו לא ידעתי על כל מה שהוא עשה. רק אחר כך קיבלתי את הסיפור במלואו, על איך הוא פינה את הסמג”ד ואת שאר פצועים. ככל הנראה הוא קיבל הלם קרב קשה ביותר שהשפיע בעצם מאותו הרגע. כשהקרב הסתיים זה היה טפלין אחר. אנחנו יודעים לומר שכולנו נכנסנו לקרב הזה צעירים, יפים ורעננים, ואף אחד לא יצא מהקרב הזה כפי שנכנס. אלו שנפצעו פיזית היה להם מזור – טיפלו בהם כי ראו דם, ראו פצע. אבל למי שנפצע בנשמתו לא היה מזור, בטח לא באותם הימים. לא ידעו מה זה. טפלין הוא אחד מאותם אנשים שחטפו פציעה קשה ביותר בלי שאף אחד ידע על כך. העובדה הזו נגעה ללבי, ואמרתי שאני חייב לבוא לפחות להיפרד ממנו וללוות אותו בדרכו האחרונה. טפלין הוא הסיפור של כולנו, ואני כאן היום כדי לבכות את מותו”.

איזי חמאווי גרנות: “אני הייתי לוחם, לא חובש, והיו לנו נקודות ממשק מועטות בזמן השירות הסדיר, אבל יצא לי לראות את טפלין במלחמה די הרבה משום שהבאתי הרבה פצועים מהתל אליו לתאג”ד וראיתי אותו פועל. לראות אותו מציל אנשים היה נקודת האור הכי גדולה שאדם יכול לזכות בחיים. להעניק לאחרים את החיים בצורה הכי נכונה. אני מניח שכל חיים שהוא נתן למישהו אחר, נלקחו ממנו חיים. תודה לו על כל מה שעשה, מכל החיילים בגדוד”.

 

חבריו ליחידה של יצחק טפלין בהלווייתו. הדר דוראון: "ככל הנראה הוא קיבל הלם קרב קשה ביותר” (צילום: חגית הורנשטיין)

חבריו ליחידה של יצחק טפלין בהלווייתו. הדר דוראון: "ככל הנראה הוא קיבל הלם קרב קשה ביותר” (צילום: חגית הורנשטיין)

 

בכל אותה העת שחבריו לנשק ספדו לו, כמו גם לייה רוז-מגן בשם השכנים, נדמה היה שטובה, אחותו של טפלין, בולעת את מילותיהם בשקיקה. רגע לפני שכולם התפזרו היא שברה את שתיקתה.

“לפני 12 שנה חיפשתי את הכתובת שלו דרך משרד הפנים”, היא סיפרה בקול חרישי, “רצינו לתת לו טלפון נייד כדי שנוכל לשמור על קשר ולשמוע מה שלומו, והוא סירב. אני לא כועסת עליו, כיבדתי את זכותו לנתק קשר, אבל כאב לי מאוד. הזמנו אותו פעם לשבת, יכולנו להזמין אותו בכל שבת, אבל הוא לא רצה. לאט לאט הקשר התרופף ולא יכולנו לעשות כלום. הוא לא רצה כסף, לא רצה כלום.

“בבית הספר הוא היה תלמיד מבריק. הוא לא הפך לדוקטור אבל עם הפוטנציאל ועם האוטודידקטיות שלו הוא יכול היה להיות עילוי. כשהוא החליט ללמוד אספרנטו, תוך כמה ימים הוא שלט בשפה על בוריה. הוא ידע אנגלית כמו שפת אם. להורים היה קשה מאוד כי הם ידעו שהוא כל כך מוכשר. הם רצו שילמד רפואה ושהם יממנו לו את הלימודים באיטליה, אבל הפצעים של המלחמה גרמו לו לא להתמיד. לי יש הרגשת פספוס כי זה אחי הגדול, החכם והמוצלח, שהיה מתקן למורים את כל שגיאות הלשון כי הוא ידע בעל פה את אנציקלופדיית יד הלשון של אבינרי. חלק מהמורים ממש שנאו אותו כי הוא תיקן להם את העברית והם השתגעו מזה. היה להם קשה מאוד שהוא יודע יותר מהם. הוא היה ילד מחונן שלא אבחנו אותו כמחונן, והלך לאיבוד. המלחמה הזו כנראה הובילה אותו למקום קשה עד שהוא רצה להיות כמו ‘חיים על חוד התער’, אם אתם מכירים את הספר. אני צעירה ממנו בשש שנים. בגיל שנתיים הוא עלה לארץ עם הורי על האונייה ‘עצמאות’. הם נקלטו במעברה ואז עברו לנוה שאנן. שנינו למדנו ביסודי בבית הספר תל חי ובתיכון בבית הספר עירוני ג’.

“הוא לא כל כך דיבר על המלחמה. אני הייתי אז בת 14 וידעתי שאי אפשר לשאול אותו שאלות בנושא. הוא לא סיפר כלום, ואני לא זוכרת ששאלנו אותו. לא ראו עליו שהוא סובל מבעיה נפשית. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה סוציולוגיה והיסטוריה של עם ישראל – חוג שלמדנו אותו ביחד. הוא לא התמיד, ואני לא יודעת אם הוא סיים וקיבל תואר. הוא היה עושה תרגומים מאנגלית לכל הסטודנטים באוניברסיטה. ההורים כל הזמן כעסו עליו שהוא לא מסיים כלום, הולך לאיבוד ומבזבז את עצמו. נוצרה מערכת של כעסים כי הורים תמיד מצפים שהילדים יסתדרו בחיים, ולאט לאט הקשרים נחלשו. הורי חלו, וכל העול נפל עלי כי הוא היה בעולם משלו. כך התרחקנו במשך השנים, זו לא היתה הפסקת קשר מיידית”.

 

האחות טובה בהלוויה. "הוא היה ילד מחונן שהלך לאיבוד” (צילום: חגית הורנשטיין)

האחות טובה בהלוויה. "הוא היה ילד מחונן שהלך לאיבוד” (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

19 תגובות
  1. א.א.חיפה

    היה סיפור מרתק על איציק טפלין.סיפור עצוב מאוד.מקגש מה עשו שכניו כדי לכלות מי הוא. יפה שלא התייאשו מחיפושים אחר קורות חייו לאבוף כל מי שליוו אותו במשך כל חייו.מאת אחותו.יהריו מהצבא. והטכס הקבורה ומכובד למי שהקדיש את חייו למדינה.אנשים טובים הם השכנים שלו. כל הכבוד להם.ועוד דבר אהבתי לקרוא כל מה שקרה בקרב בתל פאחר. קרב שהיה צריך לדבר הרבה עליו. קרב קשה שכולנו צריכים לראות ו לשמוע את גבורת של אותם אלמונים גיבורים.

  2. ניקוי אורוות באגף השיקום

    איציק טפלין ז״ל. יהי זכרו ברוך
    מרגש מאוד. הסיפור העצוב הוא המשך הכתבה בעובדה על הטיפול של אגף השיקום בחיילים הנפגעים.
    הגיע הזמן לעשות שינוי רדיקלי באגף הזה. דרוש שם ניקוי אורוות יסודי.

  3. אחרי מות קדושים (

    ההתגייסות הציבורית אחרי המות! מה זה הואיל לו בחייו?

  4. בן חיפה שמתבייש בהתנהלות הבזויה של אנשי הממסד בחיפה שלא מתפקדים.

    עצוב מאוד שישראלי בארץ מגיע למצב כל כך קשה ומוסדות המדינה לא נוקפות אצבע כדי לתת תמיכה וסעד.אות קלון לאגשי האגף הסוציאלי בעירית חיפה.מתי תלמדו לקח שבחלשים בחברה יש לתמוך"????

  5. סיכומה העצוב של תופעת נידוי חברתי

    יש מאות טפלינים. לחברה יש מודלים של מה מקובל ומה לא. מאד קל ליצור סטיגמות ולסלק מי שלא מתאים לצד הדרך. רוב יחסי השכנות לא טובים. אנשים רוצים להסתובב ולהיות עם אלו שדומים להם ושקל לפענח אותם. מי שרשה לפענח אותו או נדחה כל פעם מחדש מפתח עוינות וחשדנות. לפעמים יש מוצא, ולפעמים אדם כזה מסתגר ומרים ידיים. עוסק בחתולים, בחפצים, בריטואלים, בדברים שלא יכולים לפגוע ובשיחות שלא מחייבות. בסוף כולם חיים את עצמם ומי שחי עבור אחרים ודרכם עצוב ובודד לעצמו לא פחות ממי שבודד ויודע לחיות עבור עצמו. אבל החברה יוצרת סטיגמות. ואחרכך מחפשים לתקן עוולות שאפשר היה פשוט למנוע על ידי אי בריחה מהשונה והאחר.

  6. עדי

    גרתי לפני כמה שנים ברחוב נפתלי עימבר והייתי מכילה את החתולים.הכרתי אותו איש טוב ושקט מידי פעם הבאתי לו שק של אוכל לחתולים.עצוב יהי זכרו ברוך

  7. מפוכח

    אנשים מתחברים ומתקשרים עם הדומים להם בכל רובד חברתי. הדאגה לאנשים בשוליים, בעוני ובעזובה הינה באחריות האגף הסוציאלי ולא ניתן לסמוך על הטפות הומניות ולא להטיל זאת על כתפי הציבור.

  8. בושה לרווחה

    כל לשכות הרווחה בכל הארץ לצעריינו הם אוכליי חינם. ומחכים רק לשכר החודשי, ולא מטפלים התושבים, זו האמת, לא התושבים לא בותיקים ולא במי שבאמת זקוק לעזרה

  9. א.א.חיפה

    הכי מה שהרגיז אותי אף אחד ממשרד הבטחון חא הגיע ללויה. בושה וחרפה. סופר באיזה גבורה נלחם איציק טפלין. כנראה היה זרוק ככה מבלי שהוא כר נכה צה"ל. מאוד עצוב שהצבא
    לא דואג לכל מי 'שנפגע ממלחמה . או יתכן שאיציק לא הוכר כנכה צהל. או שלא פנה אליהם ולכן לא הוכר. הבנתי הבחור סבל.וגם המשפחה הוריו. סיפור עצוב. לדעתי מחדל של הצבא.

  10. ורדינה מארגנטינה

    יהי זיכרו של האיש המיוחד והטוב הזה – ברוך. כתבה מרתקת ומעמיקה. מי שלא רוצה שיעזרו לו, אי אפשר לעזור לו בכוח. ככה רצה. יש מישהו מהשכנים שדואג לחתולים?

  11. אמירה

    מרגש ביותר
    כל הכבוד לתושבי תלפיות שקבלו אותו והתיחסו אליו והכירו אותו עד כמה שהיה ניתן. הלוויה מכובדת ומרגשת ביותר.יהי זכרו ברוך ותנחומים למשפחה ,לחברים ולשכנים

  12. מילה

    חי בלי חשמל ובלי מים. איך משרד הבטחון לא הכיר בו כנכה. כל כך עצוב. החיים כל כך כואבים וקשים

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אפשר היה לשלם את החוב שלו לחברת חשמל ומים. נורא כמה כמה אנו כל אחד חי רקלעצמו אדישות.

  14. את מי ביבי מעדיף?

    ביבי והליכוד מהימין ה"פטריוטי" הבוגדני מבזבזים מיליארדים על מאות אלפי הבטלנים, טפילים, ניבערים ומשתמטים במקום לקצץ
    למי שלא תרם ותורם למדינה ואת הכסף להשקיע באזרחים החיוביים הנושאים בנטל השיויון. בושה וזו עוד סיבה שלא להצביע לביבי.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר