פעמים רבות בימים האחרונים אני שומעת אנשים שקוראים לאנשים אחרים להירגע ולא להיות בחרדה. קראתי אפילו באחד הפוסטים בפייסבוק שאם האויבים לא יהרגו אותנו, החרדה תעשה זאת.
במשך שנים אני מבקשת מאנשים לא לשפוט אחרים לפי מידת הלחץ והחרדה שלהם כי אין בכך כל הגיון. כולנו אנשים שונים, עם אישיות מגוונת ומורכבת באופן אחר, תוצר של בית גידול שונה וחוויות אחרות בחיים.
מצבי האי ודאות, ובוודאי כמו כזה שאנו נמצאים בעיצומו, מעלים רגשות מבולבלים, מתח גדול ותחושת חוסר אונים שאין ביכולותינו לשלוט במצב. אצל אנשים שהנטייה המוקדמת שלהם היא חוסר יכולת לחיות עם עמימות, עם אי ודאות ועם פתרונות שאינם שחור לבן, מצב כזה מכניס גורם לחץ נוסף שמעלה משקעים מורכבים ורמת חרדה גבוהה. ובכלל מי אמר שאסור לנו לפחד?
במשך שנים החברה הישראלית, ולא רק היא, ראתה בדברור רגשות של לחץ ומצוקה – חולשה. המסר שהועבר אלינו הוא שעלינו להיות תמיד חזקים ולהראות חוסן כי אסור להראות קושי ומצוקה, מחשבה של מה אחרים יגידו ואיך יתפשו אותנו, ראיה הירואית שאנחנו עם שמתמודד עם הכל, ולאחר שאנשים עברו קשיים שאינם ניתנים בכלל לתפישה כמו בזמן השואה ושרדו מלחמות עקובות מדם, אובדנים ורעב, נוכל להיות חסינים וחזקים בפני כל אויב ומשבר.
במצב כזה אנשים התקשו ופחדו להגיד שנים שקשה, כואב ומפחיד, ושהם חשים מצוקה בשעת משבר זוגי, כלכלי, בריאותי והורי, אובדן ומשברים נוספים. ההסתרות הללו גרמו פעמים לקריסה פיזית ונפשית שיכולה היתה להימנע אם הם היו מושיטים יד לעזרה ומבטאים את הקשיים שהם חשים.
רוצים להישאר מעודכנים?
מותר לנו לדברר שקשה לנו ולחוש מצוקה, וכשאנשים אחרים שיפוטיים וביקורתיים כלפי "ההיסטריה" וחוסר היכולת לניהול רגשות של אנשים אחרים, הם צריכים לזכור שכל אחד מביע קושי בצורה שונה, ובעוד שחלק מהאנשים עסוקים ב-doing או בהימנעות או בהכחשת התחושות, וזה עוזר להם להתמודד. חלקם מבטאים רגשות חרדה ולחץ באופן מוחצן יותר, כשלכל אחד סגנון התמודדות משלו.
הביקורת הציבורית עלולה לפגוע באנשים שיסתירו את הקשיים, ובשעת צורך לא ירגישו נוח לפנות לעזרה. אף אחד מאיתנו גם לא יודע איזה טריגר לחץ יוציא גם ממנו תגובות מצוקה דומות, ולכן אל לנו לבקר ולשפוט.
גם לגבי ילדים עלינו להיות זהירים. במשך שנים הראייה החינוכית נעה בין שתי גישות קיצוניות – האחת היא להסתיר מהילדים קשיים ובעיות ולהימנע לדבר כלל על האירוע המשברי, והשנייה היא לשתף את הילד בכל הקשיים עד להפיכתו במקרה קיצון לילד הורי.
הפתרון המאוזן הוא להציג לילד שיש קושי (הם הרי יודעים ומרגישים הכל), אבל שהקושי הוא בטיפול ודנעשה ניסיון משמעותי לפתור את המשבר. התחושה הזו, שבה ההורים משקפים מציאות ברורה ומשחררים את הילד מניסיון למצוא פתרונות, מאפשרת להם לחוש ביטחון רב יותר ובעיקר ידיעה שדואגים להם, ולהפחית את תחושות המצוקה וחוסר האונים. במקרי הצורך הם ידבררו את הפחדים, ונוכל לעזור להם לתמלל את התחושות.
תנו לכל אדם את החירות בעת כל משבר להביע מצוקה וחרדה, כי הרי אין טבעי מכך שאנחנו מרגישים בעת כזו שלווה ורוגע, ובמידת הצורך תמכו באנשים שקשה להם יותר עם מידה של אמפתיה ורגישות ולא בחוסר סובלנות ובזלזול.
* הכותבת היא מומחית בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, בתורת המשחקים ובתחומי הסטטיסטיקה והמתודולוגיה
