חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לדבר על חירות. החירות, שהיתה בעבר ערך יסודי בחברה הישראלית מיום הקמת המדינה, הולכת ומצטמצמת, הולכת ומאבדת את מקומה במרחב הציבורי.
כשמדובר בחברה דמוקרטית, כפי שמדינת ישראל מתיימרת להיות, אין די בחירות במובנה הצר, קרי זכותו של כל אדם לעשות עם חייו ועם אורחותיו ככל העולה על רוחו (ובלבד שלא יפגע באחר). הדוגלים בתפישה זו של המושג “חירות” מדמים את האדם ליצור אוטונומי לחלוטין שמתגורר במבנה זכוכית, מעין כלוב, אקווריום, בועה או מבחנה ענקית המלאה בהזדמנויות ובדרכים, וכל שמוטל עליו הוא לבחור לעצמו את מסלולו ואת הכלים שישמשו אותו. תפישה שכזו היא שמרנית, תלושה מהמציאות וחוטאת למהות המושג “חברה אנושית”.
המציאות, כידוע לנו, היא מורכבת הרבה יותר. אדם אינו פרט שחי בכלוב זכוכית וגם לא יצור אוטונומי שקובע לעצמו את אורחותיו. אדם הוא פרט בחברה, מזין אותה וניזון ממנה, הולך לא אחת בדרכים שנסללו עבורו, וברוב המקרים גם מחויב לתת לה דין וחשבון.
לפיכך, ההגדרה הנכונה לחירות במסגרת חברתית תהיה זכותו של כל פרט בחברה לעשות ככל העולה על רוחו במסגרת הכללים, הנורמות והערכים שקובעת לו החברה. הגדרה זו מצמצמת אפוא צמצום רב את מידת חירותו של האדם ומותירה לו למעשה שליטה מצומצמת למדי בחייו ובגורלו.
“ההוויה קובעת את התודעה”, כתב קרל מרקס, ואף שהתייחס לסוגיית המעמד הכלכלי שלתוכו נולד אדם, אפשר לשאול את המונח גם אל שאר תחומי החיים בחברה האנושית. ואם חג הפסח הוא הווייתנו בימים אלה, חוק החמץ שלו הוא גבולות חירות הפרט.
אני שונא מצות, אני מודה. אם בעבר נכנעתי ללחצי החברה ובעיקר לחוסר האלטרנטיבות ומילאתי את ביתי בקרקר המיובש והדלוח הזה, בשנים האחרונות הוא כבר אינו עובר את סף דלתי.
יום או יומיים לפני כניסת החג אני דואג לצייד את עצמי בלחם ובלחמניות, וכך מעביר בנעימים את החג. פעם, לפני שהייתי אופה את לחמי בעצמי, הייתי יורד במהלך החג אל ואדי ניסנאס ומצטייד בפיתות טריות. המראה מוכר היטב: מי שלא ראה חיפאים מסתערים בפסח על מאפיית פיתות בוואדי לא יבין לעולם את האבסורד שבחוק החמץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
במסגרת החירות הפרטית אין המדינה יכולה לכפות על הפרט מה לאכול ומה לא לאכול, אבל במסגרת החברתית אפשר ומותר לקבוע לך סייגים כאלה, עד שלא תיוותר לך למעשה כל ברירה אלא לצרוך רק מצות ושאר מאפים שאינם חמץ. אוסרים על הצגת חמץ בפומבי למשך כל ימי החג; מפשפשים בתיקיהם של המבקרים בקניונים ובפארקים כדי לוודא שחלילה אינם נושאים פירורי חמץ עמם; התפריטים ברוב המסעדות ובתי הקפה מוסבים למשך שבעה ימים למוד פסח ונמנעים מהגשת חמץ: את לחמניות ולחמי הקמח מחליפות לחמניות עשויות קמח תפו”א מלאות באוויר תפוח ודלות בטעם; וגם העוגות מוצאות מהתפריט ומוחלפות בקינוחים נטולי בצק.
זה לא שבתי הקפה והמסעדות נהיים כשרים פתאום. בכלל לא. התפריט הוא אותו התפריט, המטבח הוא אותו המטבח והמנות הן אותן המנות. רק הלחם נעלם ומומר לתחליף כשר לפסח. מפני שאין כל איסור בפסח למכור ולהציג מזון לא כשר, האיסור הוא רק על הצגתו של חמץ.
העמדת הפנים המגוחכת הזאת נמשכת כל ימי החג וחול המועד ומדגישה שנה אחרי שנה עד כמה למונח “חירות” יש משמעות מעוותת בחברה הישראלית. אין זה מפתיע. אם קרקר יבש יכול להחליף לחם, העמדת הפנים יכולה להחליף חירות.
הכותב הוא עיתונאי חיפאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
