שבת, 9:00 לפנות בוקר. אני יושב עם חבר בחצר של קפה ארומה במושבה הגרמנית. שמש אביבית רכה מלטפת בנעימים. אני לוגם בנחת ממשקה קר ולא בריאותי בעליל, ובורקס שמנוני מחכה לי על הצלחת. מסביב שלווה פסטורלית, כמעט אין רכבים ברחוב. שלישיית חברים בגיל העמידה יושבת בשולחן ליד ומדסקסת את ענייני השעה. אני מנותק, יושב ברגיעה ובוהה, המוח בניוטרל. גם החבר שלידי מניח לטרדות השבוע ומתמכר לקרנים המלטפות.
ואז, לפתע, ריח עשן חזק ומסריח במיוחד פולש למרחב. בחור בשולחן מאחורינו החליט שהוא לא יכול ללגום את הקפה של הבוקר בלי סיגריה ושכולנו צריכים לחלוק איתו את החוויה המשכרת. אני זע באי נוחות. גם חברי מגלה סימני עצבנות קלה. אני רוטן ואומר לחברי בקול רם שיש חוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים והגיע הזמן שיתחילו לאוכפו. נראה שהדברים לא ממש נוגעים בבחור שממשיך לשתות את הקפה בהנאה גלויה ולהפריח ענני עשן לכל עבר. גם השימוש במילה "חוצפה" לא מביא לתוצאות.
חיזוק מפתיע מגיע דווקא מהשלישייה שאף היא מתחילה לגלות חוסר נחת מהמצב. אבל הבחור בשלו. אף אחד לא קם. גם מלצר לא נראה באופק. מעודד מהתמיכה המורלית בשולחן הקרוב אני מחליט לעשות מעשה, ניגש לבחור ומבקש ממנו בנימוס אסרטיבי לכבות את הסיגריה. בלי להתבלבל הוא יורה לעברי: “בחוץ מותר לעשן. עזוב אותי במנוחה”. האונה השמאלית מאותתת לימנית לשמור על רגיעה, אבל הפעם אני כבר יותר נחרץ ואומר לו בנחישות כי על פי החוק גם בחוץ אסור לעשן אלא אם כן יש פינת עישון וזה לא המצב. השלישייה מחזקת את דברי. הבחור מוצא עצמו מכותר, קם בעצבים מהשולחן ומסנן לעברנו תוך שהוא מתרחק מהמקום "מה אתם עושים דרמה?”, ומקנח בכמה אמרות שפר עסיסיות.
רוצים להישאר מעודכנים?
אמצע השבוע, יום חמסין הביל ומיוזע, אחרי סיבוב קניות ברחוב הרצל. הדילמה הקבועה — לטפס את השיפוע המטורף של רחוב בלפור או לגשת לתחנת האוטובוס הקרובה — איכשהו נפתרת בקלות יתרה. אני משרך את דרכי לתחנת האוטובוס ברחוב חלוץ. עשרות אנשים גודשים את התחנה, ריח דלק קל מתחנת סונול הסמוכה נישא באוויר ומתערבל בניחוחות הזיעה. כמה אוטובוסים מגיעים לתחנה במקביל ופולטים את מטענם האנושי מהדלתות. אף לא אחד מהם נוסע בכיוון הרצוי לי. אשה שעמדה לידי מחליטה להעביר את הזמן עם סיגריה דולקת ולשתף אותי בהנאתה. הסבר ממצה על כך שאנחנו לא חולקים את אותה הנאה לא מותיר בה רושם רב. כפולני אותנטי אני תוהה אם נכון להמיר סבל קצר של טיפוס מייגע בסבל ארוך של המתנה דחוסה ומתמשכת לאוטובוס מזדמן. התשובה הולכת ונעשית ברורה מרגע לרגע, כאשר זקן מקומט מדליק גם הוא סיגריה. האופציה של בלפור נראתה קרובה מתמיד. בואו של קו 37א’ גואל אותי מייסורי.
אני נוטה להניח כי החוויות המתוארות לעיל לא זרות לרבים מאיתנו — ציבור המעשנים הפסיביים. ככה זה כשאין דין ואין דיין ואף פקח לא נראה בסביבה. אגב, בירור קצר בעיריית חיפה — הרשות האחראית על אכיפת החוק הזה — הבהיר שהנושא ממש לא נמצא על סדר היום. אז הגיע הזמן שנהפוך מציבור פסיבי לאקטיבי ונדרוש את המגיע לנו — לנשום אוויר נקי.
הכותב הוא פעיל במועצת שכונת הדר
