מעולם לא נמניתי עם מועדון המעריצים של תחרות האופניים הנודעת טור דה פראנס. בעוונותי אינני רוכב על אופניים וגם לא מתעניין בתחרויות רכיבה. אבל מיליונים ברחבי העולם הם מעריצים מושבעים של ענף הספורט הזה ועוקבים בעניין ובתשוקה רבה אחרי התקדמותם של הרוכבים בכל יום ובכל מקצה במרוץ המפרך.
גם אחרי מרוץ האופניים הבין לאומי ג’ירו ד’איטליה, שבימים אלה מוזנק בפעם הראשונה מישראל ומבקר גם בחיפה, עוקבים בריתוק מיליוני צופים ואוהדים ברחבי העולם. לדברי המארגנים, במרוץ זה צופים מאות מיליוני אנשים בכל שנה. קטעי המרוץ מועברים בשידור חי בערוצי טלוויזיה ואינטרנט ייעודיים באמצעות מצלמות ניידות שנעות עם הרוכבים ומצלמות המורמות לאוויר במסוקים.
ג’ירו ד’איטליה מוזנק השנה מירושלים, עובר משם אלינו, לחיפה, עולה צפונה לעכו ויורד לאורך כביש החוף דרך קיסריה עד תל אביב. למחרת יוזנקו הרוכבים בבאר שבע, יחצו את הנגב ויגיעו עד לאילת, שם יסתיים הפרק הישראלי במרוץ, ואז הם יטוסו להמשכו בארץ המקור — איטליה.
המרוץ הזה נודד בכל שנה ברחבי אירופה ובכל פעם מוזנק ממדינה אחרת ועובר משם לאיטליה. זו הפעם הראשונה שבה נקודת ההזנקה היא בישראל. במשרד התיירות מבינים את הפוטנציאל התיירותי העצום הגלום בתחרויות ספורט בין לאומיות בכלל ובתחרויות רכיבה מעין אלה בפרט, ומשקיעים משאבים רבים בקידומה של ישראל כיעד אטרקטיבי גם לתחרויות ספורט בין לאומיות. רק בסוף השבוע שעבר התקיימה בישראל אליפות אירופה בג’ודו שריתקה אליה רבבות אוהדים וצופים ברחבי היבשת.
כאמור, באופן אישי איני מוצא כל עניין במרוצי אופניים, אבל קו המחשבה הוא נכון. ישראל איננה מעצמת ספורט, וזאת בלשון המעטה, אך אין זאת אומרת שאי אפשר לארח בארץ תחרויות ספורט גדולות. מלבד העניין הספורטיבי המקומי ומלבד הכרטיס הפתוח המוענק אוטומטית לנבחרת המארחת, לאירוע כזה חשיבות עצומה כמחולל שינוי של ממש בתחום התיירות.
רוצים להישאר מעודכנים?
בטווח הקצר, בימי התחרות עצמה, מגיעים לישראל אלפים או רבבות אוהדים שבאים לעודד את נבחרותיהם. הם לנים כאן, מטיילים כאן ומכלכלים את תעשיית התיירות. בטווח הארוך הרווח הוא כפול ומכופל. כל תייר כזה שמגיע לכאן מטייל ונהנה ממזג האוויר, מהאוכל, מהנופים, מהים, מההווי ומכל מה שיש לארץ להציע, מתעד את חוויותיו ומעלה בעת שהותו פוסטים לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הטוויטר שלו. רשתות חברתיות הן כיום ערוץ ההפצה היעיל והמיידי ביותר, ויש להן השפעה גבוהה ביותר על דעת הקהל. הרבה יותר מכל כתבה או טור בתקשורת הממסדית, הרבה יותר מפרסום חוצות (ואין זה משנה כמה יפים הם הדוגמנים או כמה גדולה היא המודעה), הרבה יותר מכל דיון מלומד, ספרי מדריך מפורטים או סרטוני תדמית יחצניים.
אנשים נוטים להאמין לחוויות אותנטיות שמועברות אליהם ללא פילטרים של עורך וללא אינטרסים שיווקיים הרבה יותר מאשר לתכנים דומים שמועברים אליהם דרך מסננים. כאן טמון כוחן של הרשתות החברתיות וכאן טמון כוחם של אירועים בין לאומיים גדולים כמו טורנירים ותחרויות ספורט.
אם מאות מיליוני צופים נלהבים יעקבו במהלך סוף השבוע אחרי התקדמותם של רוכבי האופניים בג’ירו ד’איטליה בכבישי ישראל, והמעריצים גם יעקבו אחרי חשבונות האינסטגרם של הרוכבים עצמם ושל הקהל המלווה אותם, תגדל החשיפה לנופי הארץ, ליופיה ולמאפייניה.
השלב הבא יהיה להזמין כרטיס טיסה לישראל ולחוות אותה בגוף ראשון, ושוב להעלות פוסטים, ציוצים ותמונות ברשתות החברתיות ולהמשיך לייצר באז.
מי יזכה במרוץ האופניים? זה ממש לא מעניין. התיירות בסופו של דבר היא המנצחת.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
