השבוע פורסמה בעיתון "דה מרקר" כתבה המבקרת, שלא לומר קוטלת, את תכנון שכונת נאות פרס ומונה אחד לאחד את כל הליקויים התכנוניים שהתגלו בה. בין השאר מציינת הכתבה את המחסור החמור בדרכי גישה בטוחות להולכי רגל בין בנייני השכונה ומהם אל המתחמים הסמוכים — קניון חיפה, תחנת הרכבת ומת”מ; את הגדרות, את החומות ואת המחסומים מהשכונה אל מחוצה לה; וכמובן את העובדה שמלבד מתחמי מגורים השכונה אינה מציעה לתושביה כלל אזורי מסחר, עסקים ובילוי, וגם לא כל מבנה אחר שיש סיבה ותכלית להגיע אליו.
נכון, השכונה נמצאת עדיין בבנייה ובהמשך ייבנו במרכזה פארק ומבני ציבור, יוקמו שטחי מסחר ושבילי אופניים והליכה ברגל, והיא גם תחובר לתחבורה ציבורית זמינה וקרובה, אך למרות זאת, השורה התחתונה שעולה מהכתבה אינה משתנה והיא ששכונת נאות פרס היא שכונה “בלתי שכונתית”, ובמילים אחרות — בלתי אורבנית בעליל.
זוהי תופעה ההולכת ומתפשטת בשנים האחרונות במיטב ערי ישראל ומן הראוי להקדיש לה כמה מילים. ככל שגדל מספר הישראלים בכלל והזוגות הצעירים בפרט המשוועים לדירות חדשות עם חנייה פרטית, עם מעלית ועם נוחות כללית, וככל שהרשויות המקומיות כולן מבקשות להתרחב ולהגדיל את מספר תושביהן בשיעור ניכר, כך הן שואפות לבנות שכונות חדשות וגדולות שבנייתן היא מהירה הרבה יותר מאשר קצב יציאתן אל הפועל של תוכניות התחדשות עירונית.
מכיוון שערי ישראל הן צפופות גם כך, השטחים היחידים שבהם אפשר להקים שכונות חדשות מאפס מצויים בדרך כלל בפרברים, ולרוב על שטחים שהיו קודם לכן שטחים פתוחים ובלתי מיושבים.
מתכנני השכונה מחויבים לתכנן היטב את סוג הבנייה, את מגרשי החנייה, את הכבישים והדרכים, את תשתיות התחבורה ואת המרחבים הפתוחים והציבוריים. אם הם עושים מלאכתם נאמנה, הם אכן מקפידים לתכנן כל פרט ופרט. אלא שבדור האחרון נותר פרט אחד קטן אך חיוני מחוץ לשרטוטים — הרחוב עצמו.
רוצים להישאר מעודכנים?
רחוב בכלל ורחוב עירוני בפרט אינו רק דרך סלולה העוברת בין בתים. רחוב הוא עורק חיים מרכזי, בוודאי ביישוב עירוני. אל הרחוב יוצאים בכל בוקר מהבית בדרך לעבודה או ללימודים, ובו עוברים גם בדרך חזרה הביתה. אל הרחוב יוצאים כדי להשליך את האשפה וכדי לשטוף את המכונית. אל הרחוב יוצאים הילדים כדי לשחק עם חבריהם.
כדי שלשכונה יהיה אופי משלה, חובה קודם כל על רחובותיה להיות בעלי אופי ייחודי. אלא שככל שהתושבים נהיו מפונקים יותר ומנוכרים יותר, כך הלכו ונהיו הרחובות מיותמים יותר, ולבסוף גם מיותרים יותר. ובהיעדר תנועה אנושית ברחובות אין למעשה כל צורך בהם.
וכך, כמעט בכל השכונות החדשות שנבנות ברחבי הארץ יש מתחמי מגורים יפים וחניונים מרווחים וכבישים סלולים היטב ובדרך כלל גם פארק ירוק וחביב ומגרש משחקים לילדים ואולי גם גני ילדים ובתי ספר, אבל רחובות במובנם המהותי אין בהן.
זוהי הטרגדיה הגדולה של נאות פרס ושל דומותיה ברחבי הארץ — הן אולי פרברי מגורים מרווחים אשר מספקים נוחות מירבית, רמת חיים גבוהה יחסית ותשתית עירונית מסודרת, אבל בסופו של דבר הן פרברי שינה ותו לא, חסרות אופי וחסרות חיים. והדבר צורם שבעתיים בעיר כה רבת אופי כמו חיפה.
הכותב הוא עיתונאי חיפאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
