גילוי נאות: לא זכיתי שתהיה לי תעודת בגרות. את הציון השלילי במתמטיקה משנת 1969 לא תיקנתי במרוצת השנים שבהן שירתי בצבא (מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה) – מה שלא מנע ממני ללמוד לתואר ראשון ושני במוסדות אקדמיים מכובדים.
אקדים ואומר כי בחינות הבגרות הנהוגות זה עשרות שנים, כמו גם בחינות המיצ”ב שקיימות כמה שנים, אינן טובות בעיני אלא פגומות מעיקרן. מחקרים רבים עומדים בבסיס הגישות השונות המתייחסות לסוגיה זו. אמנע מלעסוק בהם אך אתייחס בתמצית הן למבחני הבגרות והן לבחינות המיצ”ב.
בחינות הבגרות הן אחד מהכלים של האקדמיה למיין את בוגרי ובוגרות בתי הספר התיכוניים ואת התאמתם ללימודים ברמה האקדמית. הן אינן משקפות את מידת הבגרות והבשלות האישיותית של בוגר בית הספר, גם לא את יכולותיו השכליות ואת מוכנותו לחיים הבוגרים. הן בוחנות מיומנויות שאינן נחוצות כיום ואינן מציבות אתגרי הווה מתפתחים כמו למשל עבודה בצוות. כבר כמה שנים נבחנות בצעדים מדודים וזהירים חלופות שונות (וכנראה ראויות יותר) לבחינות הבגרות, אך הבלוף הוא שריר וקיים: שנתיים ויותר מחיי התלמידים מוקדשים למולך הבגרות, ולוח הזמנים הבית ספרי משועבד ללמידה אקדמית ומקשה על פיתוח מהלכי בירור ערכי ועשייה קהילתית. אין זמן לפעילות חינוכית כי מתכוננים לבחינת המתכונת ו/או לבגרויות, ויש לשנן הררי חומר (נוסחאות, טקסטים, תאריכים ושמות) שיישכח ברובו עם שוך צונאמי הבגרות.
זו מציאות שנכון לשנותה, אך דומה שאנו מתייחסים אליה כאילו היתה גזירה משמים. החיבור ההדוק להגדלת הסיכוי להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה יוצר מתח ולחץ מוגזמים ומיותרים אצל ההורים וילדיהם – דבר שפוגע תדיר ביחסי הילדים עם הוריהם בגיל ההתבגרות ופוגם לעתים גם בחוויית הנעורים עד להתעוררות תופעות של לחץ וחרדה מוגזמים. ועוד לא עסקנו בתופעת ההקלות וההתאמות המתרחבת, אשר מעניקה יתרון מובהק לבעלי אמצעים ומעוותת את עקרון שוויון ההזדמנויות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז נולדה לה סדרת בחינות חדשה – המיצ”ב. ראשיתה בכוונה טובה ובגישה מקצועית מובהקת שקידשה הצבת מדדים לבחינת מצב ההוראה והצבת יעדים לשיפורה. כלומר לבחון את מצב הלימודים בתמונת רוחב מקפת בכמה תחומי לימוד ובנקודת זמן אחת, באבחת טופס בחינה. התוצאות אמורות היו לשמש כלי עזר מקצועי מהימן לצוות המורים ולמנהלים כדי ללמוד את נקודות התורפה ולהתאים צעדים לשיפור תהליכים ושיטות.
אלא שאז, כאילו משום מקום, הופיעה לה בשדה המקצועי התקשורת. בשם זכות הציבור (כלומר ההורים) לדעת תבעו כלי התקשורת לחשוף את תוצאות המבחנים כדי שיפורסמו בפומבי. התוצאה הבלתי נמנעת היא כותרות עסיסיות, סנסציות ושפוכת של נתונים שאין בהן תרומה אלא בהוספת מימד צהוב ורכילותי לחיינו: “בבית ספר פלוני הממוצע בחשבון בכיתות ה’ (רחמנא לצלן) נמוך בחמש נקודות מהממוצע בבית ספר אלמוני”. ההמשך הצפוי הוא דיון קולני, לא ענייני ולא מקצועי על ידי רבים שאינם רלוונטיים לעשייה כלל ועיקר. השלכות הטיפול הצהוב והרדוד הן שיח שטחי, לעתים אף בוטה, שמשבש את יכולתם של המורים – בעלי המקצוע שעליהם האחריות והסמכות – לנתח ביסודיות, במקצועיות ובאומץ את הממצאים ולנקוט מהלכים לשיפורם. הרעב התקשורתי וההתערבות הבלתי רלוונטית של ההורים הפכו רעיון וכוונה נכונים למהלך עקום. כאן המקום להזכיר כי בניגוד גמור לכוונת היוזמים לבחון את המצב בבדיקת פתע שתשקף נאמנה את המצב בזמן נתון, החלו בתי הספר (ושמעתי – שומו שמים – שמערכת החינוך כולה, ברשות ובסמכות של מי?) להתכונן למיצ”ב. איזו איוולת…
אני סבור כי הגיעה העת לנקוט מהלכים אמיצים ומתקני דרך על ידי הנהגת משרד החינוך, שיעצבו מחדש את השיטה הרווחת בשתי הסוגיות. יש ניסיון ויכולת, יש מנהלים ומורים מצוינים, רק צריך לטלטל את השגרה ואת הדפוסים המקובעים שאינם עושים חינוך טוב יותר ממוקד הדעת והבינה.
רון כתרי (צילום: קובי פאר)
* הכותב הוא בוגר בית הספר הריאלי והפנימייה הצבאית, תת אלוף במיל' והמנכ"ל לשעבר של בית הספר
