מירי רגב עם השוליים (צילום: מוקי שוורץ)
מירי רגב עם השוליים (צילום: מוקי שוורץ)

קופסאות

פורסם בתאריך: 1.10.17 10:34

זה היה מפתיע. רגע לפני כניסת החג צלצל הטלפון ומנכ”לית תיאטרון חיפה הודיעה לי שהמחזה שלי התקבל ושהם יעלו אותו כבר בעונת המינויים הקרובה. הייתי מאושר אבל לא הפסקתי לערבל את העיסה הדביקה שעוד מעט תהפוך לעוגה בטעם ביתי. ידעתי שמכאן והלאה הכל עומד להשתנות.

ואכן, לא עברו ימים רבים ומצאתי את עצמי שותף בתהליך ההפקה, צופה בחזרות ורושם בפנקסי הערות. למחזה קוראים “קופסאות” והשחקנית שמשחקת בתפקיד המשנה מתנהלת בכבדות. ניכר שקשה לה לשבת בתוך קופסה במשך קרוב לשעתיים ואת הנשימות שלה אפשר לשמוע באולם כולו. אני רושם לעצמי הערה קטנה – “לנשום בשקט” – ומתעטש. התקופה הזו של חילופי העונות מביאה עמה בריזה נעימה והאפצ’י אחד גדול.

בגדול המחזה מדבר על העניין הפעוט הזה של מלכוד. השחקנים כולם יושבים בתוך קופסאות ורוב הזמן עסוקים בניסיון לצאת מהן. זה כולל סצנות סקס פרועות וגם רגע דרמטי אחד שבו מישהו מצליח איכשהו להיחלץ, אבל ברקע שומעים דברים שהשרה מירי רגב נשאה בגנות היוצרים והיצירה והכל חוזר אחורה בזמן. השחקנים הופכים אט אט לעוברים, ורחם ענק פולט אותם אל נחל אכזב של חוסר ודאות. הם נתלים על קופסאות קטנות שצפות על פני המים, מנסים איכשהו לשרוד, ודממה גדולה מבשרת את הסוף.

זה היה מפתיע. רגע אחרי צאת החג צלצל הטלפון והשרה רגב הודיעה לי שהיא רוצה להיפגש. הפרטים על אודות המחזה הגיעו אליה והיא ביקשה לתהות על קנקני. הייתי מופתע אבל לא הפסקתי לערבב את חליטת התה. החורף עומד לבקוע ואני רוצה להיות ערוך לבוא הסערה. ידעתי שמכאן והלאה שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי.

ואכן לא עברו ימים רבים ומצאתי את עצמי ואת השרה רגב יושבים בווניה ביסטרו ומזמינים ג’מבו שרימפס וסלט עם אנשובי ופלחי גאודה. זו היתה הפתעה גדולה, השיחה עמה. מסתבר שיש את מירי העממית עם הכפיים ואת רגב התרבותית עם השוליים.
“אני לא שונה הרבה ממך”, היא התריסה לעברי בעודנו מסתודדים ברחבה רחבת הידיים של הביסטרו הציורי, “גם אתה בחייך האישיים נוגע בשוליים האינטלקטואליים של עולם התרבות. אבל בחייך המקצועיים אתה עושה שימוש בהבנה שיש לך את האקלים הצרכני הישראלי, ועוזר לתאגידים מפלצתיים למכור ככל העולה על רוחם לציבור הצרכנים הפועה”.

היא השאירה אותי ספיצ׳לס. מאיפה היא שלפה את זה?! אפילו הריח שלה הזכיר לי את סדרת הפרימיום של טום פורד. “זה טום פורד?”, שאלתי אותה והבטתי לה ישר בעיניים. “כן”, היא ענתה והשפילה מבטה בביישנות מתוקה.

ואז היא הפליגה וסיפרה לי שבתקופת כהונתה היא מתכוונת ליזום פסטיבל אמנות בינלאומי חדש – פסטיבל ללא גבולות. נשיאת הכבוד תהיה אמנית המיצב הבינלאומית מרינה אברמוביץ’. “האמנית תהיה נוכחת”, היא הוסיפה. חייכתי. הבנתי ששרת התרבות הריחנית שלנו מכירה היטב את עבודתה של אברמוביץ’ ואפילו יצא לה לראות בלייב את “האמנית נוכחת” במומה.

אחר כך דיברנו עוד קצת על גרשוני הבן, על “פיניגנז וייק” של ג’יימס ג’ויס, על הסרט שבו לא צפתה ועל דיאטות. גבר עם יותר מדי ג’ל בשיער ועם צרור מפתחות ענק יצא לעשן לידנו, ומירי ישר קפצה עליו ואמרה משהו כמו “חיים שלי, נשמה, אין עליך”. ואכן לא היה עליו כלום. אחר כך נפרדנו כידידים. השרה ביקשה שאסיר את הסאונד עם הנאום שלה מהמחזה ואני הבטחתי שאעשה זאת בשבילה. אבל אין מצב. אני לא אסיר של אף אחד. אני בקושי מכסה של משהו.

כך עברו הימים והגיע יום הכיפורים. האהבה זורחת בבוקר וקרניה מלטפות את מפרץ חיפה. הרחובות אומרים שירה. גבר רץ בהילוך איטי אחרי רכבת השועטת אל התחנה הבאה ואשה אוהבת מנפנפת דמעות לשלום. אנשים שטופי אהבה רוקדים לקצב הגלים. ערב יום כיפור היום. ציפורים עייפות מחפשות שלולית של הפוגה. הפוגה של באך מתנגנת ברקע. בעוד רגע יהיה פה יום ולאחריו ליל. כל כוחותינו יחזרו בשלום לבסיסם. סליחה.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר