כמה וכמה שדרות מעטרות את הנוף העירוני החיפאי כבר עשרות שנים. בנוה שאנן אלו הן שדרות טרומפלדור; בעיר התחתית — שדרות המגינים; בהדר — שדרות הציונות; במושבה הגרמנית — שדרות בן גוריון; במרכז הכרמל ובמעלה הרכס — שדרות הנשיא ושדרות מוריה; את שכונת שמבור מעטרות שדרות הנדיב; את הדרך אל מרומי הכרמל מובילות שדרות אבא חושי; וגם גם במפרץ יש שדרות מוכרות – שדרות ההסתדרות נמתחות מהצ’ק פוסט ועד לקריות, ושדרות דגניה ואח”י אילת הן הסמנים המובהקים ביותר של קרית חיים.
אלה הם רחובות מרכזיים באזוריהם וגילם כגיל העיר עצמה, אבל מלבד השם ההיסטורי שדרה, דבר כמעט לא נותר בכל הרחובות הללו מהשדרה שהיתה שם פעם.
שדרה — אווניו או בולבארד בלעז — היא לא סתם רחוב רחב ומרכזי. ברחבי העולם שדרה היא דרך ראשית בתוך עיר או יישוב, שבאופן היסטורי הובילה את ההולכים אל מקום מרכזי מסוים – כיכר ראשית, מרכז עירוני, מבנה ציבורי מרכזי כמו ארמון, טירה או פרלמנט, או גל—עד מרכזי, אנדרטה או מוזיאון. שדרה היא עורק ראשי הזורם בלבה של עיר פועמת, בלבו של מטרופולין או במרכזה של שכונה גדולה.
ועורק הוא חיים. בדרך כלל במרכזה של שדרה או בשוליה, ולכל אורכה, ניצבים עצים תמירים שגילם לעתים כגיל הרחוב עצמו. העצים מטילים צל על המדרכות ותחתם מתרחשים חיי העיר במיטבם: רוכבים מדוושים על שבילי אופניים, רצים יוצאים לריצת יומם, בעלי כלבים מטיילים עמם לטיול בוקר או ערב, זוגות אוהבים אוחזים ידיים ופוסעים להם בנחת בשבילי השדרה, קשישים או הלכים עייפים יושבים לנוח על ספסל ציבורי, ובליינים ושאר מטיילים יושבים להם בעונג לקפה של בוקר או אחר צהריים באחד מבתי הקפה או הקיוסקים הפזורים להם לאורך הדרך הארוכה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בחיפה כל זה לא קיים. רוב השדרות של חיפה הן אמנם רחבות, אבל מלבד היותן ציר תנועה ראשי הרבה חיים אין בהן. אין בהן שבילי אופניים ומסלולי הליכה או ריצה; אין בהן שטחים ירוקים נעימים שבהם אפשר לטייל עם הכלב; אין בהן בכלל בתי קפה או קיוסקים, ואפילו ספסל ציבורי תתקשו למצוא שם. לרוב הן גם לא מובילות את הדרך ממקום מרכזי מסוים למקום מרכזי אחר, אולי מפני שלא נותרו עוד בעיר אתרים בעלי חשיבות היסטורית או סמלית.
כמה מהשדרות — כמו שדרות ההסתדרות, המגינים והציונות — משמשות לא יותר מכביש מהיר. אחרות — כמו שדרות הנשיא ומוריה — אמנם משמרות מעט יותר מהאופי העירוני שהיה בהן פעם ויש בהן הרבה יותר תנועה אנושית, חנויות, פאבים ובתי קפה, אך העצים כמעט ונעלמו מנופן ועמם נעלם גם הצל, ובהיעדר צל, החיוני כל כך באביב ובקיץ הארצישראליים, קשה עד בלתי אפשרי לתפוס בהן איזו פינה קרירה ושלווה, לשבת על ספסל ציבורי, לשלוף מהתיק כריך ותפוח וליהנות מהרוגע של הבוקר.
אפילו שדרות בן גוריון, למרות אופיין הייחודי ויופיין הנדיר, אינן מהוות שדרות של ממש. הן חסומות משני הצדדים — למטה הנמל ולמעלה הגנים הבהאיים — ובכך אינן מאפשרות למעשה מעבר טבעי מאזור עירוני אחד לאחר.
כל תכנון אורבני עתידי של מטרופולין חיפה חייב להשיב אל השדרות את אופיין הטבעי — בסלילת שבילי אופניים ומסלולי הליכה, בשתילת מרבדי דשא והצבת משחקייה ומתקני כושר, בהשבתם לחיים של בתי הקפה הפינתיים והקיוסקים שבאמצע הדרך, ובעיקר בנטיעת עצים רחבי עלים ובהשבת הצל אל שדרות העיר.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
