בעשורים האחרונים פנתה מערכת החינוך לכיוונים של מדידת הישגים באמצעות ציונים השוואתיים. הצלחתם של בתי הספר נמדדת לפי מידת העלייה בגרף האחוזים המצופים, ובה בעת הולכת ומיטשטשת דמותם של הבאים בשעריהם. השיח המוביל בבתי ספר הוא השיח של החינוך המדיד. איך שלא נסובב את זה, מה שעושים בבתי ספר זה ללמוד למבחנים. הבחינה מכתיבה את חומרי הלימוד ואת דרכי ההוראה.
מי שלא רואה את המציאות הזאת וטוען שהיא לא קיימת הוא מנותק מהשטח. התנסות בלמידה שיש בה חקר ואתגר, המצאה ויצירתיות, היא מצומצמת מאוד. שכחנו כמה מרתק זה לשאול שאלות וללמוד מטעויות, ואנו עוסקים כל הזמן במתן התשובה הנכונה. העיסוק בנושאים אישיים נבלע בשטף טרמינולוגיה מנוכרת. מורים ותלמידים אינם משתהים כדי להתבונן בעצמם אלא מבצעים אוטומטית משימות שמונחתות מלמעלה. כפל הלשון מכרסם בבתי הספר: מצד אחד הנחיה ללמידה משמעותית, ומצד שני דרישה לעמוד בציפיות המדידה. כך אובדת תכליתו העיקרית של החינוך – השגת חיים עשירי עניין ומשמעות – ובמקום זה אנו עומדים משתאים לנוכח גילויי בורות ואלימות.
בשנה שעברה ניגש אלי מורה ושיתף אותי ברגע קשה: הוא הפסיק את מנהגו לשיר עם התלמידים בכיתה מכיוון שאינו מוכן דיו למיצ”ב. עצרנו ודיברנו על האחריות המייסרת. אחרי השיחה הוקל לשנינו וסיכמנו ש… לא נפסיק לשיר. מתברר שגם כשהמסר שלי הוא ברור ואוסר את עבודת ההכנה למיצ”בים, מורים קולטים את רוח הזמן וממלכדים את עצמם במשטור פנימי. הם מבינים את ההשלכות של תוצאות המיצ”ב על בית הספר. ואכן, האמצעי הפך למטרה, בתי ספר משועבדים למולך הזה ושבויים בשאלות של תדמית ובפחד ובאיום מתמידים. בוחנים ובוכים.
בשנת מיצ”ב אצלנו עשינו חשיבה איך לעשות את זה מבלי לאבד את עצמנו. חשפנו את הילדים למבחנים בצורה הדרגתית ומכבדת, לא עצרנו את החוויה בלמידה וניסינו לאזן בין הדרישה מאיתנו לבין מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו ממעטים במבחנים ויצרנו שפת הערכה משל עצמנו. כשהמפקחת שואלת אותי “אז איך אתה יודע שהתלמידים יודעים?”, אני משיב לה “אני יודע. לכן אני מורה. אני מכיר את התלמידים שלי היטב, איך ייתכן שלא אדע?”. נכון, חשוב שילד יידע להתמודד עם שאלה במבחן וחשוב ללמד איך לכתוב תשובה, אבל מבחן הוא העניין השולי בתהליכי הוראה ולמידה. אני יודע מהו מצבם הלימודי של תלמידי מתוך ההיכרות האישית שלי איתם והקרבה הגדולה שאנחנו בונים ביחד.
רוצים להישאר מעודכנים?
למי ששכח, בית ספר הוא מקום מפגש בין אנשים לומדים ולמידת יצירת הקשרים ביניהם. התהליך האנושי הוא הבסיס והמנוע ללמידה אקדמית, חברתית ורגשית. אין בכך אי דרישה מתלמידינו להישגים, נהפוך הוא. הכי קל לכמת כל דבר לגרף ולנתון ולבדוק עלייה וירידה. זה לא חינוך, זו כלכלה.
חינוך טוב הוא ניסיון לעסוק בבית הספר בשאלות זהות: מי אני כשאני לומד שפה? אלו תהליכים קורים לי כשאני לומד מולדת? עם מי אני לומד מתמטיקה? איזו דרך אני ואחרים עוברים כשאנחנו לומדים אמנות? זו בחירה לראות באדם וביחסים המכוננים אותו בסיס למשמעות החינוך. שאיפה להתפתחות של לומד שעצמיותו נוכחת ואותנטית, לומד יוצר, ממומש ומסופק, שרואים אותו והוא רואה את האחר.
מה מכאן והלאה? להמשיך בדרך שבה אנו הולכים: החינוך כפעולה מתועשת של יצירת תפוקות לימודיות מוגדרות. אפשרות אחרת, אמיצה, היא חזרה רדיקלית למקור האנושי של העשייה החינוכית, להיות בני אדם. על מנהלי בתי הספר מוטלת האחריות להביא את הבשורה – לדחות את הקשר הבלעדי בין מדידה להישג, לפתוח את הדיון על מגוון האפשרויות הטמונות בחינוך, ובעיקר להיות מנהיגים שיוצרים חינוך המאפשר ללומד להשיל את המהויות ואת התפקידים המוכתבים לו ולחולל חינוך בפרספקטיבה אחרת – חינוך כמעשה של חירות.
הכותב הוא מנהל בית הספר עין הים – בית חינוך במרחב משחקי. ספרו על חינוך משחקי ייצא בקרוב בהוצאת רסלינג
