פעם היו בחיפה הופעות, המון הופעות. הגדולים ביותר – מהארץ ומחו"ל – הופיעו כאן, במועדונים של שלומי מנגר, בפאבים בקריות. אבל לא יהיו עוד כמו המופעים באינדיגו, עם הרוקרים הכי טובים במרחק נגיעה
את ג'קי רזון הכרתי בקיץ של 84' בחוף הים בדהבייה. שמונה שנים אחר כך הוא פתח את הפאב ג'ק והאפונים בעיר התחתית, עוד לפני שהיא הפכה לאזור של בילויים. מייסדי חיי הלילה בחיפה – דור הולך ונעלם
על איך השותפה המקסימה שלי הזמינה כמויות אלכוהול של ימאי סקוטי בבית מרזח בעיר נמל ולא השתכרה, ואיך המוני גברים הזמינו רק מים ובייגלה ובכל זאת השתכרו
עיתונים, אנציקלופדיות וספרים, המון ספרים. פעם ילדים היו קוראים – הכל. פעם הספריות היו מוקד משיכה לבני נוער. פעם, לפני העידן הדיגיטלי, זה היה מקור המידע. והיום? מכירים ילד שאי פעם דרך בספרייה?
יום העצמאות המדכדך שעברנו החזיר אותי לחגיגות יום העצמאות של שנת 1982 במרכז הכרמל. אירוע השיא אמור היה להיות הופעה של קילר הלוהטת, אך היא הופסקה על ידי המשטרה. לפחות כך הכרתי את חברי הטוב זה 43 שנה
את הסיפור על בן דודי (נו טוב, בערך) ברוך ליסיצקי ז"ל ועל טנק הצוערים שבו הוא נהרג במלחמת יום כיפור גיליתי באמת רק עשרות שנים אחרי מות הגבורה שלו. את צל"ש הרמטכ"ל שהוא קיבל אזכור עד יומי האחרון
אבי רן וגלית עטיה, ציון מרילי וירדנה פסו, מורן אטיאס, די.ג'יי אודי יוגב, ציפי רום ובנה ברק, מוסי דן – כולם היו שם, בקפה הבנק במרכז הכרמל, שהיה בית הקפה המצליח ביותר בתולדות העיר
הם היו אב ובנו שנעו בתיאום מושלם בתוך צריף של מטר על מטר ופיזרו ניחוחות של בשר על האש בכל רחבי העיר התחתית. אם חיפה היא מעצמת קבב, אז ג'וני היה המצביא העליון של האימפריה
היה לו הקבב הכי טעים בארץ, לא היו לו שעות פתיחה, לא היה שלט עם שם העסק, קראנו לו סביח למרות שבתפריט לא היתה כזו מנה, ורק הקורונה קטעה 50 שנות פרגיות וצעקות על נעמי
יושבים במסעדה או בבית קפה ומתלבטים בין פוקצ'ה, לג'בטה, ללחם דגנים או כוסמין? פעם החיים היו פשוטים יותר – לחם שחור ולחם לבן, מקסימום לחם קימל
שבת שטופת שמש אחרי כמה ימים גשומים הוציאה אותי לטייל ביערות הכרמל. בכל חניון, מפרץ חניה או תחנת אוטובוס צצו כמו פטריות אחרי הגשם אוהלים לממכר פיתה דרוזית, ואז נזכרתי בפטריות של פעם – האורניות – שיצאנו ללקט בעצמנו
אהוד בנאי ישב לצדי על הבר, ארקדי דוכין וערן צור הופיעו שם באופן קבוע, וגם מקומן של אבטיפוס וסטלה מאריס לא נפקד. מדי ערב נהרו אלפי בליינים אל עמק האלכוהול, ורק מעטים זוכרים למה ניתקו לשרמוטה מעופפת בהרים את החשמל בשיר השלישי
בשבוע שעבר הלכתי עם אחי שי להופעה של עמיר לב. זו היתה בערך הפעם ה-50 שלי שאני רואה את עמיר לב, אבל הראשונה אחרי 23 שנה. איך אני זוכר שעברו 23 שנה? כשבני הבכור יהונתן נולד, במרץ 2002, עמיר לב התקשר לאחל לי מזל טוב. הודיתי לו ואמרתי שניפגש בהזדמנות בעוד הופעה שלו, בטח כשהוא […]
לאורך כל שנות ה-90. תרבות מסיבות הענק היתה לתופעה. מועדונים כמו המקסימוס, הבכחוס, אחותך, החורבה והבלונדי להטו בחורף, ומהאביב עד לסתיו היו גם מסיבות בחוץ, בעיקר בבוסתן ובנירוונה. והכל בזכות הגראז' בבית הוריו של אור שחף
במשך 25 שנה פעל הפאב של אנטוני במרתף של הבניין ברחוב העצמאות, ולמרות שכולם עדיין קוראים לו הפאב של אנטוני, אנטוני לי היה בעליו במשך שנתיים וחצי בלבד. הבעלים האחרון פיני גולדברג חולם עד היום שהוא ממשיך לנהל את המקום, שגילה לעולם את פבלו רוזנברג – והפך למחסן
פעם, תאמינו או לא, צנוברים היו מוצר זמין לכל ובחינם. ילדים היו משקיעים שעות באיסוף ובפיצוח באמצעות אבן מתאימה על המדרכה, וחוזרים הביתה עם ידיים דביקות משרף ועם בטן מלאה מצנוברים
היו זמנים שבהם גן האם היה אזור הבילויים הכי תוסס בחיפה. בין מועדון הפיבר לפאב הסקורפיון פעל פאב הסבתא האהוב עלי, עם בירה מכוסות חרסינה ענקיות, מוזיקה קלאסית ומרתוני שחמט. אז איך קרה שההורים שלי לא כעסו כשחזרתי באמצע הלילה שיכור כלוט?
בשבע וחצי בדיוק היינו אוכלים ארוחת ערב משפחתית, ככה זה היה באחוזה של שנות ה-70. על השולחן היו לחם, ביצים, גבינה פרה ירוקה 9 אחוז, קוטג', גבינה צהובה שנמכרה בבלוקים וכמובן סלט ירקות – עם הרבה מיץ שאי אפשר היה לוותר עליו
