ישנן שתי תמונות שמסמלות בעיניי את האליפות של מכבי חיפה העונה וגם את הדנ"א החדש שלה, ושתיהן נצרבו לי, מה לעשות, בדיוק לאחר התיקו מול קרית שמונה.
הראשונה היא של אותו אוהד מתוסכל שנשען על מעקה הבטיחות בקרית שמונה ומרגיש שהחלום התפוצץ לו בפנים ממש יחד עם אותה הבעיטה לחיבורים של אמנגה. משהו בפנים הנפולות, באכזבה, התיישב כל כך טוב עם 10 השנים האחרונות של מכבי חיפה, שנים מלאות במשברים, הפסדים וסיטואציות שזקני מכבי יעדיפו לשכוח. אך עם זאת, האהבה ללא תנאים של אוהדי מכבי היא משהו שאי אפשר שלא להעריך, שלא לומר להעריץ. כי הרי מתי נמדדת אהבת אמת אם לא במשברים? לכולם הרבה יותר קל לאהוד עכשיו מאשר בעשר השנים האחרונות.
רוצים להישאר מעודכנים?
התמונה השנייה שנצרבה לי היא החיוך של ברק בכר במסיבת העיתונאים. בכר הוא מאמן מסוג אחר בנוף הכדורגל בארץ; מאמן שמבין לליבם של השחקנים ולא פחות מזה יודע לנהל צוות שנותן תמיכה גם מקצועית וגם מנטלית, וכל זה במועדון שלא עושה הנחות למאמנים שלו, וזו כשלעצמה סיטואציה מלחיצה מאין כמוה.
מדוע נצרב לי החיוך שלו? מהסיבה שבתוך ים הלחץ והצונאמי של התסכול, מגיעה הדמות הבכירה על הדשא (יסלחו לי השחקנים), ופשוט משנה את הלך הרוח באנרגיה ובתוכן הדברים. לא עוד האשמות, פרצופים ועריפת ראשים. כן התמקדות במטרה, כן שינוי בהלך הרוח, וכן חיוביות וביטחון. המסר של בכר לשחקנים היה ברור. אף אחד לא מת ואת האליפות נחגוג מול הקהל האדיר שלנו.
כל הכבוד לשחקני מכבי חיפה, אך השחקנים הכי חשובים באליפות הזאת הם הקהל והמאמן. ירוק עולה לכם.
