הפאנל המרכזי בוועידת החינוך של ערי ישראל שנערך היום (ראשון) בחיפה עסק בחינוך הפרטי מול החינוך הציבורי בעיר. בפאנל הוצגה הדילמה לגבי היתרון המובנה של החינוך הפרטי והממיין שמושך אוכלוסייה חזקה לעומת החינוך הציבורי שנגיש לכולם אבל לוקה בהישגים.
חברת מועצת העיר מחד"ש שהירה שלבי אמרה שלתפישתה חינוך צריך להיות ציבורי, נגיש לכולם ושכונתי: "70 אחוז מהתלמידים הערבים בחיפה לומדים במוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי, כלומר בבתי הספר הכנסייתיים. אי אפשר להתווכח על כך שבתי הספר האלה הם סלקטיביים, וזה יוצר פערים. בחיפה יש לפעמים באותו רחוב בית ספר פרטי ובית ספר ממלכתי".
מנכ"ל בית הספר הריאלי ד"ר יוסי בן דב התייחס לסאגת תשלומי ההורים שבית הספר עבר בשנים האחרונות ואמר: "פסק הדין של השופט יצחק עמית לגבי תשלומי הורים קבע שיש שני אלמנטים מרכזיים של דמוקרטיה – הזכות לשוויון וזכות הבחירה. אלו הם שני עקרונות חשובים שהאחד לא גובר על השני, במיוחד במדינת ישראל שמצוינות בה היא לא מילה גסה. זה משהו שאנחנו זקוקים לו, זה משהו שמוביל את המדינה, וחשוב שהוא יתקיים. הבחירה של ההורים, והבחירה של המדינה שמאפשרת את בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, היא לא דבר שנעשה במחשכים ולא משהו מחתרתי. זו החלטה נכונה של מדינת ישראל משנת 1953, אז נחקק חוק החינוך הממלכתי".
בן דב הצטרף לאמירה שנעשים דברים נפלאים במערכת החינוך העירונית. הוא ציין את בית הספר בסמ"ת ואת אולפנת צביה שהגיעו להישגים מרשימים השנה, ואמר שחיזוק החינוך הציבורי הוא חשוב, אך האחד לא צריך לבוא על חשבון השני: "אנחנו לא מצפים מאף אחד שישקיע בריאלי יותר כסף מאשר בבתי ספר אחרים. אנחנו מבקשים שוויון. צריך להשקיע יותר בחינוך הציבורי, גם בחיפה וגם בשדרות, בנתיבות ובקרית שמונה. המדינה כמדינה צריכה להשקיע, אבל סך כל התקציב לילד לא צריך להיפגע. יש לנו שלושה גורמים מממנים – משרד החינוך, הרשות המקומית וההורים. סך כל התקציב צריך להיות זהה ואפילו יותר מכך – הוא צריך להיות גבוה יותר במקומות שקשה בהם. אבל לא יכול להיות שהריאלי יפעל בלי חשמל, מים וניקיון. זה מה שמנסים לעשות – לפגוע בתקציבים שלנו ולא לאפשר לנו לקחת את זה ממקור אחר. על זה אנחנו נלחמים".
יו"ר סניף חיפה בהסתדרות המורים עדנה דוד התייחסה לרעיון הניהול האוטונומי של בתי הספר על ידי מנהלים: "הנושא של השוויוניות הוא דבר שאנחנו משקיעים בו הרבה. בחיפה יש בתי ספר יסודיים מדהימים שעושים עבודת קודש. אני קוראת מעל במה זו לאפשר למנהלים לנהל את התקציב בצורה הטובה ביותר והאוטונומית ביותר, עם רגולציה סבירה, כדי שהילדים יקבלו את המיטב ואת המירב. זו גם המטרה של עיריית חיפה. בואו נאפשר למנהלים לעשות את העבודה שלהם בלי ביורוקרטיות מיותרות".
רוצים להישאר מעודכנים?
מנהלת בית הספר לבנות אמי"ת/ עירוני ו' מוריה שפירא אמרה כי "אצל התלמידות בבית הספר שלנו אין בכלל שאלה – כולן רוצות תעודת בגרות, והן גם משיגות אותה. אנחנו לא בית ספר פרטי אלא עירוני, ואנחנו שמים דגש על ערכים".
המפקחת הכוללת על החינוך העל יסודי בחיפה מטעם משרד החינוך מירה יובל סיפרה שהיא גדלה בקרית שפרינצק: "למדתי בבית הספר שפרינצק, ובכל שנה המנהל הזמין את הורי ואמר להם שכדאי להעביר אותי לריאלי. הורי אמרו 'לא, היא צריכה לגדול עם החברה שלה בסביבה הטבעית שלה, ואם צריך לצאת ממנה משהו זה יקרה'. רק בכיתה ז' עברתי לליאו באק, והשאר היסטוריה. ללמוד בבית ספר הטרוגני זהו ערך. זה מעצב זהות יהודית, ציונית, אזרחית ודמוקרטית. זאת עבודה קשה. גם לריאלי יש מקום חשוב. כל בית ספר בחיפה צריך להסתכל פנימה ולראות מה הוא יכול לעשות יותר כדי שיחכו לו בתור. אני לא אדם פוליטי, אבל אני יכולה לומר שבחיפה יש רשות מקומית מאפשרת ותומכת מאוד שרואה את החינוך בראש מעייניה, ואנחנו רואים קפיצות גדולות גם בבתי הספר היסודיים וגם בבתי הספר התיכוניים. 14 בתי ספר זכו השנה בתגמול הדיפרנציאלי. יש מקום לכולם, אך עם זאת – קירות בית הספר הם לא גבולותיו. כל בית ספר צריך לראות מה יש מסביבו – אוניברסיטת חיפה, הטכניון, המכללה האקדמית גורדון לחינוך – ולראות איך רותמים אותם. אני רואה מנהלים שפסגת מאווייהם היא לראות את בתי הספר שלהם ככאלה שעומדים אצלם בתור. זה קורה, ומשרד החינוך ממש לא מפריע".
בן דב התייחס גם לעלייה בשכר הלימוד: "עברנו תהליך לא פשוט בארבע השנים האחרונות. גם אנחנו הופתענו מהביקוש הרב לבית הספר למרות עליית שכר הלימוד. אנחנו לא גאים בעלייה הזאת. הצענו למשרד החינוך להגדיל את מספר התלמידים שמקבלים מלגות ל-25-20 אחוז, לא להעלות את שכר הלימוד ובכך ליצור אי שוויון, אלא לאפשר כניסה של יותר תלמידים. לצערנו ההצעה לא התקבלה".
שלבי סיפרה על קשיים נוספים בחינוך הערבי שמונעים פריחה של החינוך הציבורי: "חלק מההורים הערבים שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים כי אין להם ברירה. מאז 1996 לא נבנה בית ספר ערבי בחיפה. האוכלוסייה הערבית כמעט הכפילה את עצמה, ולא נוסף מבנה אחד, אפילו לא כיתה אחת. הערבים עברו לגור בכרמל הצרפתי, ברמת הנשיא ובנאות פרס. כל אם שגרה בכרמל צריכה להסיע את הילד שלה לעיר התחתית כדי שהוא ילמד ולהתחנן לבית ספר שיקבל אותו. בואו נקים בתי ספר שכונתיים כדי שהילדים יוכלו ללכת ברגל לבית הספר. כשהילדים שלנו לומדים בשכונה, האמהות והאבות נהיים חברים, מתנדבים, ואחר כך כל השכונות מתאספות ביחד ואנחנו מקבלים עיר מעורבת, עיר שאכפת לה מהמקום. ילד שעוזב את הבית בכל בוקר ונוסע שעה לבית הספר – אין לו שייכות. איך תהיה לו שייכות? אני רוצה שילדים יחיו בתוך השכונות שלהם".
דוד הצטרפה לדבריה של שלבי ואמרה שהיא מאמינה בבתי ספר שמשקפים את המרקם האנושי של המקום ולא בבועות אליטיסטיות.
