שמעתי פעם בשם הרב משה ובר ז"ל מירושלים שבכל חג אנחנו נדרשים לוותר על משהו. בפסח אנחנו מוותרים על הלחם לטובת המצה, בשבועות אנחנו עושים תיקון ליל שבועות ומוותרים על השינה, ובסוכות אנחנו מוותרים על הבית לטובת הסוכה. אבל בפורים אנחנו נדרשים לוותר על הדבר שהכי קשה לנו – הדעה שלנו.
"חייב איניש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר חייב אדם להשתכר בפורים ולהגיע למצב של עד דלא ידע, כלומר ויתור על הדעת שלו.
מה העניין בזה? האם אנחנו לא מפספסים את כל המשמעות של פורים – שהמן הוא ארור ומרדכי הוא ברוך? ובכלל, בכל שאר החגים היו פקחים מיוחדים מטעם הסנהדרין שהסתובבו בקהילות כדי לאכוף את ההנחיות ולוודא שהשמחה לא מגיעה לכדי שתייה מרובה ושכרות חלילה, אז מה קרה בפורים? פתאום מותר להשתכר?
בפרשת "תצוה" שנקרא השבת כתוב: "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". מוסבר על כך בחסידות שעל ידי כתית מגיעים אל המאור. כלומר, מאור הוא מקור ועצם האור. הנשמה נקראת נר והמאור שלה הוא הנשמה – הנקודה העמוקה והפנימית ביותר שבה. אומרת לנו התורה: איך מגלים את עצם הנשמה? על ידי כתית, כלומר דווקא על ידי כתישה והתבטלות מגיעים אל עומק הנשמה ומגלים אותה.
רוצים להישאר מעודכנים?
כך בדיוק היה בפורים, דווקא אחרי הגזרה של המן להשמיד, להרוג ולאבד התגלתה הנשמה של עם ישראל. הם עמדו במסירות נפש ולא ויתרו על יהדותם, וכך לבסוף גם הגיע הנס וביטול המזימה של המן הרשע. כתית – למאור. בכתישה ובהתבטלות מתגלה הנשמה.
וזאת המשמעות של "עד דלא ידע": יש יום אחד בשנה שבו אנחנו צריכים להניח בצד את הדעה, את המטענים ואת האגו שלנו ולהתבטל, לצאת מעצמנו, לא להיות מונחים ושקועים בהרגלים, בהנחות היסוד ובקיבוע שלנו, ואז מתפרצת ומתגלה הנשמה. גם כאשר הדעה והאבחנה הלוגית שלנו אינן פעילות, גם אז אנחנו לא מתבלבלים והמן הוא ארור ומרדכי הוא ברוך.
בשנה שעברה בפורים היינו "עדיין לא ידע" למה אנחנו נכנסים, "עדיין לא ידע" את המשבר ואת האתגר שישנו את העולם כולו. נברך ונאחל שהשנה בעזרת ה', בלי שאנחנו יודעים איך בדיוק, יתקיים "ונהפוך הוא" ונצא מאפילה לאורה ושמחה וששון ויקר, בגאולה במהרה בימינו.
שבת שלום, פורים שמח ושנמשיך שמחה לכל השנה.
