קבעתי להיפגש עם מישה סחנוף (במקור סחנובדזה) ברחוב מסדה, קרוב לדירה שבה הוא מתגורר עם אחותו סוזן מאז שהשניים עשו עלייה לפני שש וחצי שנים. ידעתי שאני עומדת לפגוש רקדן בלט בדימוס, חשבתי שהוא בכלל רוסי. הגיע בוהמיין אמריקאי, עם שיער קוצים לבן פלטין שיכול להסגיר במעט את גילו הכרונולוגי אך לא את גילו הרוחני. סחנוף הוא מין פיטר פן מודרני, אשר בז לתרבות השפע ומלמד בלט בסטודיו בכרמליה אנשים בוגרים כי ממש אין לו סבלנות לילדים.
הוא נולד לפני 76 שנים בחווה במדינת מיין שבצפון מזרח ארצות הברית, בעיירה של 7,500 תושבים בשם פורטלנד, לזוג הורים יהודים ממוצא גרוזיני. גאורגיה עדיין לא חלמה אז על עצמאות.
הוא לא יודע עברית, מלבד מילים ספורות, ולא ממש רוצה ללמוד. “אני רוצה להישאר אאוטסיידר”, הוא אומר, “ככה אני לא חייב לדבר עם חצי מהאנשים שאני פוגש, ולחצי השני אני יכול לומר דברים מזעזעים על המדינה והם לא יבינו. סתם, אני צוחק. אני אוהב שהדברים הם מסובכים, אפילו יותר מדי מסובכים. אני אינטלקטואל יתר שזכה להרבה יותר חינוך ותרבות מאשר כל נער חווה אחר שגדל בתנאים שבהם אני גדלתי. בסופו של יום אני נער חווה אמיתי שהיה חולב עזים בכל בוקר”.
זהו מסע בזמן, עם מישהו שהיה שם בימים הפרועים של שלהי שנות ה־60, שהשתתף במצעד נגד המוות ביחד עם כחצי מיליון אמריקאים שהתנגדו למלחמת וייטנאם, שחווה ימים פסיכודאליים עמוסים ב־LSD, ושצעד במצעד הגאווה הראשון בניו יורק – יום היסטורי לכל לוחם זכויות. לאחר שרקד דיסקו בכל ערב בסטודיו 54 עם האנשים הנכונים של תעשיית הבידור והתרבות הניו יורקית בסבנטיז, הוא העביר את מרבית שנות ה־80 וה־90 בלוס אנג’לס בשאיפה של הררי קוקאין ובעזרה לחבריו שהפסידו מראש במלחמה במחלת האיידס אשר גבתה מחיר בלתי נתפש מקהילת הלהט”ב בעולם המערבי. שנה לפני נפילת התאומים הוא חזר לניו יורק וצילם סצנה קצרה לסרט עם מדונה. ואם אתם תוהים, אין לו מילה טובה להגיד עליה, כמו גם על גיבורי תרבות נוספים שאותם הוא פגש במרוצת הזמן.
סחנוף. "היתה לי קריירה קצרה מאוד"
רוצים להישאר מעודכנים?
פסיכולוגיה, ארכיטקטורה ומחול
נוף ילדותו של סחנוף במיין מזכיר לו את חופיה ההרריים של אירלנד, וכך גם תושביה שמוצאם מהאיים הבריטיים. גון עורו השחום ושיערו השחור עמדו בניגוד מוחלט לצבע הבהיר שאפיין את חבריו. דבר זה, כמו גם יהדותו, נתנו לו הרגשה שהוא חריג כבר מנקודת הפתיחה.
כשהיה בן 14 השתנו חייו בזכות מפגש מקרי עם רקדנית בלט, מבוגרת ממנו בעשר שנים, ובגללה הוא התאהב בריקוד. הוא צפה בה מחוללת על הבמה בבוסטון, ובסיום המופע גייס את החוצפה היהודית הכל כך מוכרת, דפק על דלת חדר ההלבשה שלה ושאל איך היא עושה את זה. היא ענתה שכדאי לו להתחיל ומיד כי הוא כבר בפיגור רציני, ולמחרת הוא נרשם לחוג, שאליו הוא נאלץ לחמוק כי הוריו לא הסכימו שהילד ירקוד בלט. בגיל 17 הוא נחת בניו יורק, עבר הכשרה בניו יורק סיטי בלט והפך לרקדן מן המניין.
כבר אז ידעת שאתה גיי?
“לא, כנער לא היה לי מושג, וגם כשכבר הבנתי את זה היה לי שק שלם של עניינים על הגב. הורי לא קיבלו את זה, החברה בניו אינגלנד היתה פוריטנית ולא פתוחה. אמרתי לך שאני חושב שהעולם מסובך. אני לא ממש מתייחס לאנשים שהם לא באמצע הספקטרום. אני לא אוהב קצוות, לא מאמין בקצוות, לא אכפת לי אם זה דת, חברה או נטייה מינית. מי שבקצה הוא לא מישהו שאני רוצה בקרבתו. כך אני יכול לשבת על הגדר. אני מחשיב את עצמי כקוויר, אבל אני קרוב מאוד לאמצע. אני הומוסקסואל, הייתי מאורס לבן זוג, אבל בגיל 40 עזבתי אותו, התחתנתי עם אשה וחיינו באהבה גדולה במשך כמה שנים, אבל אני קוויר. אגב, אני לא מאמין בדו מיניות אבל אני קרוב מאוד לפוליאמוריה (קיום מערכת יחסים מבוססת על אהבה עם יותר מפרטנר אחד; ח”ה). זה תיאור מוצלח למה שהייתי”.
איך הסתדרת כנער צעיר בניו יורק?
“בלהקה שילמו לנו כסף, אז הסתדרתי. אחד מהדברים שמצחיקים אותי לגבי הארץ, או יותר נכון לגבי הדת היהודית, שלמדתי מהורי וממשפחות ענקיות כמו שלנו זה שאני לא ממש אוהב יהודים. אני לא אנטישמי, אין לי ממש עניין באיך אתם מתפללים או אם אתם בכלל מתפללים. אני לא אוהב את צורת ההתנהגות של המשפחה שלי. ברגע שעזבתי בגיל 17 לא הסתכלתי לאחור. הגעתי לבקר אולי ארבע פעמים בשנה, אבל מיד ברחתי. לא בגלל שאני שונא אותם, פשוט לא רציתי להיות לידם”.
אחרי ההכשרה התקבלת ללהקה?
“במשך שלוש שנים התאמנתי ורקדתי בכמה מופעים. לא היית צריך להיות רקדן מוכשר מאוד כדי להתקבל. לא היינו כוכבים גדולים. נהגנו לומר שאם אתה נראה הגון ואתה יכול ללכת ישכרו אותך כרקדן. היה קל להתקבל ללהקה, זה לא כמו מה שקורה בימינו. מצאתי את עצמי עובד בשביל מישהו קצת משוגע, אבל משוגע במובן הכי חיובי שיש. הוא האדם הכי חשוב בהיסטוריה של הבלט, והוא סוג של אימץ אותי. נראינו דומים, שנינו כהים. הוא הגיע מגאורגיה – המקום שממנו הגיע אבי – ושמו במקור היה בלנשינוודזה. בעולם הוא ידוע כג’ורג’ בלנשין, שהיה המנהל האמנותי של הניו יורק סיטי בלט ומגדולי הכוריאוגרפים הניאוקלאסיים. בגלל שלא היו לו ילדים משלו היה לו זמן להקדיש לי, ובכל יום, כל היום, הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק לרקוד כי היו לו חיים איומים בגלל הבלט. לא היתה לו זכות בחירה בברית המועצות של אז, לא היה לו חופש להחליט אם זה מה שבא לו לעשות. הוא לא הפסיק לומר לי שאני לא צריך להיות רקדן בלט ושאני חייב ללמוד משהו אחר, אבל הוא סידר לי לרקוד בבוסטון בלט בזמן שלמדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת בוסטון. ונחשי מה? שלוש שנים מאוחר יותר הפסקתי להופיע, וכעבור עוד שלוש שנים כבר היה לי תואר בארכיטקטורה ובזה התעסקתי. המשכתי ללמד בלט כל חיי – כבר יותר מ־50 שנה שאני מלמד מסביב לעולם – אבל היתה לי קריירה קצרה מאוד, ואני מודה על כך בכל יום שאני חי”.
מה זה אומר מסביב לעולם?
“בכל מקום. ביוון לימדתי בכל קיץ במשך 25 שנה, בפריז, באיטליה, בקליפורניה, בישראל”.
במוסקבה?
“לא אעז. אני שונא אותם”.
למה? הם נחשבים לרקדנים הכי טובים בעולם.
“הכי חזקים. בגלל שזה נמצא עמוק כל כך בתודעה התרבותית שלהם אז נראה שהם הכי טובים, אבל הם לא. אתה לא יכול להישאר ברוסיה ולהיות רקדן בשיעור קומה עולמי. זה בלתי אפשרי, המנגנון שם הוא יותר מדי גמדי”.
הבולשוי בלט לא נחשב?
“הוא רק מפורסם. הכל עניין של שיווק. הם קשורים לאוליגרכים ולפוליטיקאים הרוסים – דבר שאסור שיקרה. הרקדנים הטובים תמיד עזבו את רוסיה וערקו לאמריקה כדי להשתפר, כמו מיכאיל ברישניקוב ורודולף נורייב שבעיני לא היה כזה רקדן טוב. הוא היה מפורסם, רוק סטאר והיו לו יחסי ציבור. אהבתי אותו מאוד”.
פגשת אותו?
“אווו, הרבה יותר מזה”.
למה הכוונה?
“לא חשוב. אנחנו לא מדברים על זה”.
נורייב היה מאהב שלך?
סוזן האחות שהצטרפה לשיחה פוסקת: “לא!”.
סחנוף: “הכרנו האחד את השני טוב מאוד. בואי נחזור לרוסים שהיו מפורסמים אבל בקושי עשו את העבודה שהם היו צריכים לעשות. זו חברה מוגבלת בכל הקשור לאמנים דגולים. הרוסים ‘הורגים’ את מי שמנסה להתבלט ולעשות משהו בדרך שלו. תראי את להקת פוסי ראיוט ומה שקרה עם חברותיה”.
ואת ברישניקוב הכרת?
“בטח, אנחנו בני אותו גיל. הוא הצטרף ללהקה בניו יורק אבל לא נשאר הרבה זמן. הוא דוגמה למי שלא יכול היה לסבול את השיטה הרוסית, היה פתוח לקבל ולשנות דברים, והסכים ללמוד מבלנשין שהיה חלוץ של שיטת לימוד שמונהגת בכל העולם עד היום. חוץ מאשר בארץ. בארץ מלמדים לפי שיטת הבלט הקלאסי האנגלית”.
עם האחות סוזן. בשנת 2000 שבו להתגורר ביחד בניו יורק ומאז הם לא נפרדו (צילום: חגית הורנשטיין)
אקטיביזם, מחאה ו־LSD
סוזן סחנוף, 73, קשרה את גורלה עם מדינת ישראל כבר בשנת 1968, כשהגיעה לכאן לאחר מלחמת ששת הימים כדי להתנדב בקיבוץ למשך שנה וחצי. מאז היא הגיעה בכל כמה שנים לתקופות קצרות. בסוף שנת 1969 היא חזרה לניו יורק לאחת מהתקופות היותר אקטיביסטיות שידעה ארצות הברית. ההיפים צעדו ביחד לוושינגטון הבירה כמעט בכל וויקאנד כדי למחות נגד מלחמת וייטנאם, וכאשה לסבית גם היא נהגה לבלות ב־Stone Wall שהיה בר של הקהילה הלהט”בית. בשבת, 28 ביוני 1969, פשטה משטרת ניו יורק על הבר – מהלך שהצית גל מהומות חסר תקדים של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים נגד מדיניות המשטרה והעירייה. היה זה יום מכונן לקהילה כולה, שבפעם הראשונה התקוממה באופן מאורגן נגד אפליה על רקע של נטייה מינית וזהות מגדרית. סוזן ומישה לא שהו בבר באותה שבת גורלית, אך בדיוק שנה לאחר מכן הם צעדו ביחד במצעד הגאווה הראשון שהתקיים בעולם. לאורך השנים הם התגוררו ביחד לפרקי זמן קצרים או ארוכים – בבוסטון, בניו יורק, ביוון ובישראל – וכיום הם צמודים מתמיד, משלימים זה את משפטה של זו עם המון כבוד הדדי.
כשהיה בן 26, הכיר סחנוף את ג’והן שבו הוא התאהב ושגרם לו לצאת מהארון. הם חיו ביחד 13 שנה בכפר אמנים במסצ’וסטס ובכל יום אירחו בסלון ביתם עשרות אורחים לארוחת ערב ולחגיגה בלתי פוסקת. “היום, כשאני בסוף שנות ה־70 לחיי, כשתאי הזיכרון במוחי מתחילים לחזור אלי אחרי כל ה־LSD שאכלנו באותה תקופה, אני יכול לומר שזו היתה חגיגה אחת גדולה”, נזכר סחנוף, “גרנו בכפר במשך עשר שנים, ובשלוש השנים האחרונות שלנו ביחד, עד שהיחסים בינינו עלו על שרטון, התגוררנו בקליפורניה. היתה לנו מכרה בשם ליה, אשה ממוצא יווני, וכשנפרדתי מג’והן עברתי לחיות איתה באי היווני סאמוס כזוג לכל דבר. משפחתה לא הסכימה שנחיה ביחד ללא נישואים, אז שיחקנו את המשחק. יום אחד הפלגנו בסירה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של יוון, והקפטן חתם לנו על המסמכים. חזרנו לכפר נשואים, לפחות בעיני הרשויות. כשהיינו ביחד היה לנו הסכם. פעם בחודש הייתי יוצא לבד לעיר כדי לנסות ולצוד לי עלם צעיר. בשנת 1983 חזרנו לקליפורניה לבקשתה של אשתי, שאגב אני עדיין נשוי לה. אלו היו נישואים לא רשמיים ולכן הגירושים מעולם לא התקיימו. בזכות אשתי הכרתי את המנהל של להקת בלט באתונה, ובמשך יותר משני עשורים הייתי מגיע בכל קיץ כדי ללמד שם כיתות מחול. בזכותה גם התאהבתי ביוון”.
נפרדתם, אבל נשארת בקליפורניה 16 שנים נוספות.
“אהבתי מאוד את דרום קליפורניה. גרתי ליד בל אייר בעיירה נהדרת בשם לגונה ביץ’, והחיים היו טובים. זה היה מרכז הקהילה הגאה בקליפורניה. היו לי חסכונות, ולאט לאט ויתרתי על עבודתי כארכיטקט”.
הכרת את הארכיטקט היהודי השנוי במחלוקת פרנק גרי?
“כן. לגונה ביץ’ נמצאת ליד סנטה מוניקה, שם הוא גר, ונפגשנו מדי פעם. אהבתי את התקופה ואת העיירה. רוב התושבים היו מהתעשייה – כותבים, שחקנים, במאים. מבחינתי זה היה כיף כי המון אנשים רצו ללמוד בלט וכך התחלתי להתמחות בהוראה לגיל מבוגר”.
למה בעצם?
“כי ילדים מעצבנים אותי וכך גם ההורים שלהם. הם איומים. 20 שנה לאחר שהתחלתי ללמד עזבתי את הילדים ועברתי למבוגרים. בשלב מסוים הבנתי שבלט מתחיל להיות פופולרי כתרפיה פיזית ונפשית אצל מבוגרים, אפילו כאלה שמעולם לא למדו לרקוד. זו צורה של הבעה באמנות. אני נזכר שהפגישה הראשונה שלי עם נורייב היתה באחת מהכיתות שלימדתי בבוסטון. בירכתי אותו והוא אמר שהוא יעמוד מאחור כי הוא לא רוצה להפריע ומתעניין בשיעורים הקלאסיים ולא בשיעורים המתקדמים. כך החלה החברות בינינו. הוא היה הרוק סטאר של הבלט אבל די טיפש ושטחי. אנשים משום מה אוהבים להיות כאלה, אני לא יודע למה. את אותו הדבר אני חושב גם על מדונה. היא בחורה בלי כישרון ובלי מוח”.
מדונה?! בלי כישרון?!
“היא מפורסמת ויודעת להוליך שולל את כולם. היא לא יכולה לכתוב שירים, היא לא יכולה לשיר אותם, היא יודעת רק לשווק את עצמה”.
היא אלילה.
“גם הלסבית השחורה שנמצאת בשמים ונקראת אלוהים היא איידול. בזבזתי עם מדונה 17 שעות. היא מגעילה”.
מה עשית איתה 17 שעות?
“היא צילמה סרט שלא כדאי להזכיר כי זה הסרט הכי רע שנעשה אי פעם. ‘הדבר הטוב הבא’. זו היתה בדיחה פרטית של הבמאי ושלי. היה לי תפקיד קטנטן של מלצר שהגיש לה ולדייט שלה ארוחת ערב. איתו דווקא הסתדרתי, בעטנו האחד לשני ברגל מתחת לשולחן כי התבדחנו על חשבונה. היתה לה חצאית שהיא הפשילה כדי לאוורר את הפוסי שלה. היא אדם מגעיל, מוח בגודל של אפונה, הומופובית ולא נחמדה. אני מופיע שם בשם הבמה שלי מייקל ארנון”.
בסרט עם מדונה. "בזבזתי איתה 17 שעות"
איידס, שקרים ודינוזאורים
החיים בקליפורניה הפכו אותו לציני והוא היה חייב שינוי. בשנת 2000 שב סחנוף להתגורר בניו יורק עם אחותו, ומאז הם לא נפרדו. “בשנת 1983, כשחזרתי לקליפורניה מיוון, התנדבתי בקליניקה של חולי איידס. זה היה בדיוק כשהמגפה פרצה, ועשיתי את זה ברציפות במשך עשר שנים. כולם סביבי מתו, אף אחד לא נשאר חי (בוכה). עדיין לא הומצא הקוקטייל, והפכתי להיות הרבה יותר ציני מאשר הייתי לפני. מערכת הבריאות והממשל לא עשו דבר להקל על החולים”.
מישה וסוזן רצו לסיים את חייהם ביוון – מקום ששניהם אוהבים – אך פשיטת הרגל שעליה הכריזה יוון לפני שבע שנים שינתה להם את התוכניות, בעיקר בגלל ענייני כספים ופנסיה. ישראל מבחינתם היא ברירת מחדל. “טעות”, שניהם אומרים יחד. “טעות גדולה מאוד”, מדגישה סוזן. “העולם שבו אנו חיים כיום מבוסס על שקרים וגניבות רק כדי להרוויח את השקל הבא”, אומר סחנוף, “כולם עושים את זה. נסי למצוא מישהו שיגיד לך את האמת במדינה הזו, לא תמצאי. וזה בכל תחום – החל מספרי ההיסטוריה שם הנקבה לא מוזכרת, כאילו היא לא קיימת. אנחנו זן של דינוזאורים. מי שאומר את האמת ייכחד מהר מאוד. כולם משקרים על הכל”.
אבל יש להם גם מילים טובות. על מזג האוויר, על חיפה, על הדו קיום בעיר, על בית הקפה השכונתי וגם על מערכת הבריאות, שבניגוד לזו בארצות הברית לא דרשה ממנו תשלום נוסף על החלפת שני מפרקי ירך. הם גם מעורבים בפוליטיקה המקומית, ולדבריהם הם קיבלו המלצות על עינת קליש רותם כאלטרנטיבה ליונה יהב. דעותיהם השמאלניות מתיישבות היטב במרחב הציבורי של שכונת מגוריהם, ואין אחד שעובר ברחוב שהם לא מכירים בשמו. הם צרכני תרבות אדוקים ויודעים על כל מופע, תערוכה או סרט שמוצגים במקומות הכי אזוטריים בעיר. את תל אביב הם לא אוהבים, קוראים לה בועה, ובכזו חיה סוזן במשך 45 שנים, רק שקראו לה ניו יורק, ולשם הם לא רוצים לחזור.
עם כל האהבה לחיפה הייתם מוכנים לעזוב ליוון.
“מחר. אם יוון תאפשר לנו לחיות בכבוד ונזכה לפנסיה ולביטוח רפואי, אז נעזוב. אנחנו לא מקבלים ממדינת ישראל קצבה כי הפנסיה מאמריקה היא יותר מדי גדולה לטעמם”.
ישראל היא מקום תרבותי?
“ממש לא. אין כאן מסורת ואין תרבות. גם בלט קלאסי אין כאן ברמה גבוהה. בלט מודרני כן, כמו להקת בת שבע, אבל הבלט הקלאסי הוא מיושן. קשה לי בגלל שאין פה תרבות ריקוד. לאורך כל חיי נשמתי הוראת בלט. יכולתי להמשיך לעבוד כארכיטקט עם משכורת ענקית, אבל זה מקצוע שמכאיב לי. הבלט לא מכאיב לי אלא מקבל אותי, כמו באהבה. אני לא יודע להסביר את זה”.
נחזור לאחור בזמן. אלו סלבים פגשת באופן קבוע?
“דמייני אותי עם שיער שחור וזקנקן. אני לא דומה לאל פצ’ינו? הייתי פוגש אותו המון והיינו מתבדחים על זה כל הזמן. בט מידלר היתה שכנה שלי והייתי רואה אותה בכל יום במסעדה השכונתית”.
איך היה אנדי וורהול?
“אין לו שום כישרון ומוח, בדיוק כמו מדונה. הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון. האמנות שלו היא לא אמנות אלא שיווק. לא אהבתי אותו ולכן לא דיברתי איתו, אבל הוא עשה מסיבות ולשם כולם הלכו”.
רוי ליכטנשטיין?
“הוא דווקא לא פיס אוף שיט, אהבתי אותו מאוד. איש מוכשר ונחמד. אנחנו כמו דינוזאורים, זה כמו עולם אחר לגמרי”.
יש לך תמונה עם אחד מהמפורסמים?
“את מי הם מעניינים?”.
בשיעור בלט. "ילדים מעצבנים אותי וכך גם ההורים שלהם"
