דווקא השנה, כשהחלטתי שבפעם הראשונה בחיי אנסה להתמודד באומץ עם החולשה הקולינרית הכמעט יחידה שלי – הסופגניות של חנוכה, קיבלתי הצעה מפתה לצאת למסע מפרך בין קונדיטוריות נחשבות בחיפה ולדרג את עשר הסופגניות הטובות בעיר. לבושתי אפילו לא שקלתי לסרב, גם אם ידעתי שהמשמעות תהיה להיות חשופה לצרבות, להרעלות סוכר ולצמיג חדש-ישן מסביב לחגורת המותניים. כי אם כבר להשמין אז שיהיה בסטייל, עם סופגניות בוטיק שניכר עליהן שטובי המוחות קדחו יומם וליל בניסיון לברוא את הסופגנייה שעוד לא הומצאה.
השנה יותר מאי פעם מתברר שדווקא משום שהסופגנייה היא פרימיטיבית במהותה – בצק, שמן, ריבת תות, אבקת סוכר – היא משמשת בסיס טוב, כמעט נייטרלי, לכל מגדל של תוספות שמציבים על ראשה ולכל מילוי שמערים אל בטנה, ומשם הדרך קצרה לתחרות פרועה ומוגזמת, לקישוטי אגו מופרכים ולמארזים שחלקם מהודרים להחריד, כמו מקפלים בתוכם הבטחה שהיא הרבה יותר מאשר רק סופגנייה.
בתוך כל השפע הזה נשארתי מבולבלת, כי מה בסך הכל חיפשתי – את הסופגנייה המושלמת, המלכה הבלתי מעורערת, גם טעימה וגם יפה, אבל עם יופי טבעי כזה, בלי הרבה איפור, כזו שהכי פחות עושה צרבת, עם מינימום שמן וטעם לוואי, ושתהיה טובה גם ביום שלמחרת. משחקי “למי יש יותר גדול” אף פעם לא עשו לי את זה, אבל כמו בכל דבר – הכל עניין של טעם.
חשוב לציין שמקומות רבים וטובים התחילו לטגן ולאפות סופגניות ממש לקראת החג ואחרי סגירת הכתבה (רשימה חלקית: גל’ס בייקרי, נעם איתן שוקולד ופת שטיינבך), ככה שיש לכם שמונה ימים שלמים לגבש לעצמכם את הרשימה הפרטית שלכם.
מקום עשירי: סופגניית פקאן מוזהב של שמו
בממלכת הטראש
לקונדיטוריית שמו אני נכנסת בימים כתיקונם כשאני צריכה עוגה מיוחדת או עוגיות שוות בהתראה קצרה, ותמיד יוצאת מרוצה ומאושרת. היא גם היתה המקום הראשון שאותו פקדתי בחיפושי אחר הסופגנייה המושלמת. כדי לקצר סיפור ארוך אומר כך: אחרי ההלם הראשוני באה אכזבה קלה. ובמילים אחרות: ככל שמצפים יותר, ההתרסקות היא כואבת יותר.
למה הלם? ברגע הנתון שבו נכנסתי למקום היו שם לא פחות מ־14 סוגים של סופגניות שלוו בהבטחה שבכל שבוע מוצעים טעמים אחרים או נוספים. באותו היום היו על המדף סופגניית קליק, שוקולד מקופלת, סוכריות צבעוניות, מרשמלו במילוי קולי פטל, עם אמרנה דובדבן וקצפת, רק עם קצפת, פיסטוק, וניל ועוגיות, פקאן מוזהב, פררו רושה, אוראו, קרמל מלוח, עם ריבת תות ובלי כלום. קניתי את כולן.
למה אכזבה קלה? כי בבית פתחתי את הקופסאות המאורכות והמעוצבות, והסופגניות שהשוויצו מתוכן נראו לי כמו אביבית בר זוהר בלוק הכי טראשי שלה, כלומר מתוכשטות מדי, מאופרות מדי, זועקות מדי לתשומת לב. לא אגלה כמה מהן טעמתי, רק אספר שכאשר גיליתי שאין מה להילחם בזה הפכתי לרומאית ברומא וזרמתי עם הסופגנייה הכי מוגזמת ומתאמצת, שהתהדרה בפקאנים ובציפוי מוזהב, אבל בסופו של דבר היתה רק סופגנייה.
לסיכום, הילדים לא הסתדרו עם הטעמים המיוחדים, הצרבת לא חלפה במשך שעות, ולמחרת הסופגניות היו בלתי אכילות חוץ מהרגילות (עם ריבת תות ובלי כלום), וגם הן רק לאחר חימום קל במיקרוגל. מנגד, שאפו על המאמץ ועל היצירתיות, אבל בפעם הבאה מומלץ להתאמץ קצת פחות, גם במחיר (116 שקל ל־14 סופגניות).
סופגניית פקאן מוזהב של שמו
מקום תשיעי: סופגניית אינפיניטי וניל וסופגניית אוכמניות של רולדין
כמו כלה ביום חתונתה
הן היו כל כך יפות, הסופגניות של רולדין, ובמיוחד האינפיניטי וניל שנראתה כמו כלה עם עיגולי השנהב שהאדירו אותה והפכו אותה זוהרת וצחה, והמזרק הלבן שהיה תקוע בה הבטיח שמחסור בווניל לא יהיה פה אבל חתונה כהלכתה תהיה גם תהיה. או זו עם האוכמניות שצבעו אותה בסגול גבישי, גם היא עם מזרק, וכל כולה נראית כמו נערה ששבה בריצה מפעילות גרפיטי אסורה על קירות בית הספר, אבל לא שכחה לענוד את צווארון הקצפת המלכותי.
כמעט כתבתי שיר על השתיים האלה, ורק בגלל זה מגיע לשתיהן גם יחד את המקום התשיעי. החסרונות: הן לא עברו את מבחן יום המחרת, הילדים קצת התלוננו על טעמים לא מוכרים, ובגדול היופי עלה על הטעם. המחיר: 12 שקל כל אחת.
סופגניית אינפיניטי וניל של רולדין
סופגניית אוכמניות של רולדין
מקום שמיני: סופגנייה עם ריבת תות של רולדין
יומיים של טריות
חוץ משתי היפהפיות מהמקום התשיעי הרכיבו את מארז התשיעייה המהודר שרכשתי ברולדין גם סופגנייה עם אגוזי לוז ושוקולד, אחת עם פטל, אחת עם אוראו ועוד ארבע רגילות, כלומר עם ריבת תות (מה שיתברר בהמשך כהימור מוצלח). הססגוניות המוגזמת הזכירה לי את חטא היוהרה של קונדיטוריית שמו, אבל מה שפיצה על כך היה התחושה של כמעט היעדר שמן אשר קיבלה ביסוס לאחר האכילה, שהשאירה אחריה צרבת מזערית יחסית.
הבעיה התחילה ביום למחרת – הסופגניות עם התוספות עליהן כבר לא הרגישו אותו הדבר ולא היה הרבה מה לעשות כדי להציל את המצב, כי כשמדובר בתוספות קרות, חימום במיקרוגל הוא רעיון גרוע. מה שכן, הסופגניות הרגילות הפתיעו לטובה גם לאחר 24 שעות, והיו טריות כמעט כמו ביום קנייתן – מה שהוביל אותי לאכול שתיים מהן ברצף, בלי הפסקה לנשום בין לבין. המחיר: 84 שקל לתשע סופגניות, שישה שקלים לסופגניית ריבה.
סופגנייה עם ריבת תות של רולדין (במרכז התמונה)
מקום שביעי: סופגניית מרנג לימון של פאי
זו ששברה את לבי
היה שם, בקונדיטוריית פאי, כל מה שחיפשתי – שירות אישי ומזמין, אולי קצת יותר מדי (הציעו לי קפה שלוש פעמים בעשר הדקות שהייתי שם, ולא, הם לא ידעו שאני מהעיתון), סופגניות שנראות כמו מיליון דולר (או לפחות כמו עשרה שקלים) והסברים מפורטים. אבל דומה שלא הייתי זקוקה לכל אלה כי כבר ברגע הראשון קלטתי את אהבת חיי, והיא היתה לא פחות ולא יותר מאשר סופגניית מרנג לימון. הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה, ואחר כך נזכר להחסיר פעימה.
מעולם לא ראיתי סופגנייה יפה כמו זו. היא היתה כל כך אצילית, כל כך אוורירית, וצבעה ספק צהוב לימוני בהיר ספק תזכורת לצבע הקצף של קפה הפוך – קפה ומאפה במוצר אחד עסיסי ומושלם. קניתי שתיים כאלה והתאפקתי לא לטעום במכונית, והעובדה שהילדים אמרו שהיא נראית כמו מרשמלו שרוף רק העצימה את הציפייה. בבית הכנתי קפה חגיגי והתיישבתי להתייחד עם הראשונה.
אם אעיד שהיא לא היתה טעימה אשקר במצח נחושה, אבל כל קשר בינה לבין סופגנייה היה מקרי ביותר. טעמו המקורי של הבצק הבסיסי נבלע לגמרי ונמוג בתוך הררי קרם, שלא רק הועמסו באלגנטיות על ראשה בעיצוב שהיה עובר גם את אישור הכובען של מלכת אנגליה, אלא גם שהבטן שלה, המסכנה, היתה מלאה לגמרי בקרם הזה, שהיה כל כך טעים עד שטשטש כל שיקול דעת מתי לעצור. ההמשך: כאב בטן, הפעם בלי צרבת, וסופגנייה שלא באמת היתה. המחיר: הייתי כל כך מסוחררת ששכחתי לבדוק.
סופגניית מרנג לימון של פאי
מקום שישי: סופגניית וניל צרפתי של אוטמזגין
צרפתייה פשוטה ונהדרת
באוטמזגין כנראה חרתו על דגלם את המוטו “והצנע לכת”, אחרת אין לי דרך להסביר את העובדה שקונדיטוריה נחשבת כזו במקומותינו תסתפק בחמישה סוגים בלבד של סופגניות ובמארז פלסטיק פשוט. ולא שזה לא משחק לטובתם כשמשווים אותם לשואו אוף של קונדיטוריות אחרות.
לאותה ענווה, אני מניחה, היה חלק נכבד ביצירתה של הסופגנייה עם קרם הווניל הצרפתי. הכתר הלבן על ראשה היה צנוע ממדים, הקרם בתוכה נמזג בכמות סבירה ולא מוגזמת, וכל כולה השאירה תחושה נעימה של סופגנייה קלילה ואלגנטית.
החיסרון: תחושת דז’ה וו שכבר אכלתי את הסופגנייה הזו קודם. חוץ מזה לא נרשמה צרבת מיוחדת, ולגבי יום המחרת – לא נשאר אפילו ביס לבדיקת העמידות. המחיר: עשרה שקלים.
סופגניית וניל צרפתי של אוטמזגין
רוצים להישאר מעודכנים?
מקום חמישי: סופגניית שוקולד וסוכריות של אוטמזגין
מה שילדים רוצים
לא רק אני התמוגגתי מהסופגניות של אוטמזגין. גם הילדים יצאו מגדרם, והתגובה האוטומטית, הראשונית, שנפלטה מפיהם היתה “זה מושלם”. את התואר החד משמעי קטפה הסופגנייה עם ציפוי השוקולד והסוכריות הצבעוניות, שגם בתוכה הכילה שוקולד שקלע בדיוק לטעמם של הילדים, לפחות לאלה שלי.
מלבד מלכת הילדים רכשתי שם את כל חמשת הסוגים של הסופגניות – זו עם הקרם הצרפתי שקטפה את המקום השישי וגם אחת עם ריבה, אחת עם שוקולד בלגי ואחת עם ריבת חלב. לא הרבה סוגים, בלי יומרות, כאילו באוטמזגין לא משתתפים במשחק הטירוף. מבחן הצרבת: כמעט לא היתה תודות לכמות מינימלית של שמן. מבחן יום המחרת: לא נשאר כלום כדי לספר. המחיר: עשרה שקלים לסופגנייה מיוחדת, שמונה שקלים לסופגנייה רגילה.
סופגניית שוקולד וסוכריות של אוטמזגין
מקום רביעי: סופגניות בטעמים של פאי
חיסול ממוקד
אם אני מצליחה להתגבר על עניין שברון הלב שגרמה לי סופגניית המרנג לימון של קונדיטוריית פאי – זו מהמקום השביעי – הרי שהמארז בכללותו היה הצלחה מסחררת. זו היתה הקונדיטוריה הראשונה שבה הילדים נהנו גם מהטעמים המיוחדים, אשר חלקם זכו לפני כן לכינויים כמו “מוזר” ו”לא כל כך טעים לי”, ואחרי שבועיים של טעימות התחלתי לסמוך לחלוטין על שיקול דעתם.
סופגניית הלימון כאמור היתה טובה למרות שמישהו שם הגזים עם כמויות הקרם, והשאר פשוט היו מעולות וכללו סופגניית ריבת חלב, מוס שוקולד עם יין, שוקולד בלגי ועוד טעם ששכחתי מהו. בשורה תחתונה, שש סופגניות נטרפו תוך שתי דקות על ידי ארבעה אנשים – שני ילדים ושני מבוגרים. אני לא יודעת איך מתמטית זה מסתדר, אני רק יודעת שאפילו פירורים לא נשארו, ועל צרבת אף אחד מהנוכחים לא דיווח. המחיר: 88 שקל לשש סופגניות ולמארז כדורי שוקולד שהוספתי לקנייה (כי דאגתי שלא יהיה לנו מספיק מתוק בבית).
סופגניות בטעמים של פאי
מקום שלישי: סופגנייה עם ריבת תות של טיבי
כמו פעם
כל כך חיכיתי שבקונדיטוריית טיבי הוותיקה יתחילו כבר במלאכת הקודש של טיגון סופגניות לכבוד החנוכה. זה קרה רק בבוקר יום שני השבוע – מה שאומר שהיו לי שבועיים שלמים לדמיין אותן. בעיני רוחי הן היו קטנות וענוגות, ממש כמו המאפים הקטנים והחמודים שהמקום נודע בהם, נטולות שמן ועם מרקם של פעם.
כבר ב־7:00 בבוקר הם קיבלו ממני טלפון, וכמה דקות אחרי השעה המשוערת רכשתי במקום שני מארזים עם ארבע סופגניות רגילות עם ריבת תות ועם ארבע נוספות בטעמים – שוקולד, ריבת חלב, משמש ומלוחה (המחירים: בין שבעה לתשעה שקלים ליחידה). המארזים היו שקופים ופשוטים, כמו באוטמזגין, מה שהקנה להם נקודת זכות מיידית, אבל התקשיתי להסתיר את אכזבתי. הגודל היה סטנדרטי, וחוץ מזה, במבט ראשון הם נראו כולן אותו הדבר, כולל פנים בוהקות משמן שאפילו לא ניסו להספיג.
למזלי המיתוס גבר על המראה. הסופגנייה עם ריבת התות זרקה אותי 30 שנה לאחור. זה הרגיש כמו פעם (במובן הטוב של המילה), וכנראה שפעם השמן היה חלק מעסקת החבילה (לזכותו ייאמר שהוא לא השאיר צרבת ולא פגם באכילת הסופגנייה הבאה). היעדר היומרנות, הפשטות המכוונת (או שלא) והטעם הנוסטלגי מזכים את הסופגנייה הזו במקום השלישי. רק עשו טובה – בנגלה הבאה תכינו גם כמה קטנות, וזכרו שנייר סופג הוא לא מילה גסה. בכל זאת, עברו 30 שנה.
סופגנייה עם ריבת תות של טיבי
מקום שני: סופגנייה עם קרם הדרים של שני
פריחת ההדרים
אולי כי היא תמיד בסביבה ותמיד נראתה לי מבחוץ עממית כזאת ולא מתנשאת, מזכירה קצת את קפולסקי של פעם עם נגיעות של קפה 29 הזכור לטוב מציר מוריה של שנות ה־90, כלומר חיפאית עם חשיבות עצמית במידה – אולי מהסיבה הזאת הציפיות הראשוניות שלי מקונדיטוריית שני לא היו בשמים, לפחות בכל הקשור לסופגניות. ואיזה כיף זה להתבדות.
הפינוק התחיל עם משלוח עד הבית של מארז מהודר שבו שש סופגניות בטעמים, יפות ומזמינות (11 שקל כל אחת) ושתי סופגניות ילדים עם ריבה ועם שוקולד וסוכריות (שישה שקלים כל אחת). על המשלוח שילמתי שמונה שקלים נוספים שהיו שווים לחלוטין את הנוחות.
במבחן הטעם, הסופגנייה הרגילה עם ריבת התות היתה אמנם קצת סתמית והזכירה לי סופגנייה פשוטת עם מהסופר השכונתי, אבל הילדים התמוגגו מזו עם ציפוי השוקולד והסוכריות שגם מולאה בקרם שוקולד אשר זכה בפיהם לתיאור “מעולה”. לצדן המתינו לתורן הסופגניות המיוחדות. היו שם סופגנייה עם גבינה ובראוניז, קינדר קליק, שוקולד בלגי, פיסטוק עם שוקולד לבן ואלפחורס, אבל מכולן בלטה אחת כתומה, שהיתה כל כך יפה עד שהייתי בטוחה מניסיון העבר שהטעם יאכזב ולא ישתווה למראה. ושוב – איזה כיף זה להתבדות.
הסופגנייה הזו, עם ציפוי של קרם הדרים כתום וקישוט יפהפה, גלי, כתום ומבריק בקודקודה, היתה בשבילי סופגנייה כמעט מושלמת. רעננות ההדרים לעומת הכבדות הטבעית של הבצק, החמצמצות שדרה באיזון נינוח עם המתיקות, היופי הטבעי המתפרץ שזורק אותך בדמיונך לתוך פרדס תפוזים בשלהי הסתיו – כל אלה מזכים את סופגניית ההדרים של שני במקום השני ובתואר מלכת החן. צרבת לא היתה, גם לא מבחן יום המחרת.
סופגנייה עם קרם הדרים של שני
מקום ראשון: סופגנייה מלוחה של טיבי
אהבת אמת
כשראיתי אותה כמעט התחלתי לבכות. כשטעמתי אותה העיניים כבר התמלאו דמעות והגוף שלי לחש לי “תודה”. היופי שלה, הטבעי, פרץ מחסומים והבטיח הבטחות ושבר את הקרח – כל הקלישאות נכונות. לבי הלך שבי אחר המינימליזם, הפשטות הברוכה ומוצרי הגלם הבסיסיים. כן, היה בבצק יותר מדי שמן, אבל אנחנו לפני חנוכה ובואו לא נתחסד – שמן זה חלק מהעניין של החג הזה.
ידעתי שכאשר אפגוש בה, במלכה, אדע ברגע בראשון שזה זה, וזה בדיוק מה שקרה. הסופגנייה המלוחה של טיבי, שאין בה דבר מלבד גבינת פטה טרייה ופרוסת מלפפון ירוק, טרי גם הוא כמובן, נעלמה תוך שני ביסים, והצטערתי שלא קניתי עוד ממנה. אחרי שבועיים של מתוק מתברר ששיוועתי לשילוב הזה בין מתוק ומלוח, בין טעם של פעם (הבצק) לגבינה ולירק (מהיום) ולרעננות שהם שיוו לכל המנה הזאת, שמוצעת במחיר נוח ממש של תשעה שקלים. עכשיו תסלחו לי, אני נוסעת לקנות עוד כמה כאלה.
סופגנייה מלוחה של טיבי
