אדי שטוקגולד בעבודה. "הספרים שהכרתי בארץ הם לא אני, אין שום קשר ביני לבינם" (צילום: דורי אהרון)
אדי שטוקגולד בעבודה. "הספרים שהכרתי בארץ הם לא אני, אין שום קשר ביני לבינם" (צילום: דורי אהרון)

במקום כדורגלן – ספר

כמו כל ילד שנולד בברזיל, גם אדי שטוקגולד חלם על קריירה של כדורגלן. אבל החיים הובילו אותו לישראל, חמותו הציעה לו להתמקד בספרות, הוא בחר להתמקד בתספורות לגברים ופתח את הברברייה בעיר התחתית. ואפילו את הצעת הנישואים לאשתו הוא עשה על כיסא הספר

פורסם בתאריך: 8.2.20 08:24

מה קורה כשמערבבים אותך עם קצת פולין, קצת גרמניה, מעט ארגנטינה, הרבה ברזיל עם שורשים איטלקיים ומורשת אינדיאנית, חצי יהודי, חצי נוצרי, וכדי להשלים את הבלבול אתה מתחתן עם רוסייה ונולדת לך ילדה ישראלית? לא, זו לא התחלה של בדיחה גזענית, זהו אדי שטוקגולד – הבעלים של הברברייה החדשה שנפתחה ברחוב הנמל ומקבצת אליה היפסטרים מקומיים.

שטוקגולד, 28, גדל עד גיל 14 בסאו פאולו ובסנטוס, ברזיל. הוא אמנם היה הולך עם סביו מצד אביו שומרי המצוות לבית הכנסת בימי שבת, אך בבית חגגו את כל החגים – יהודיים ונוצריים. ככל ילד ברזילאי, גם הוא שיחק כדורגל, ועד היום הוא נשאר אוהד של סנטוס – הקבוצה שבה החל פלה את הקריירה המפוארת שלו. יום אחד הודיעו ההורים לשלושת ילדיהם שיש להם פחות מחודש ימים להיפרד מהמשפחה, מהחברים ומבית הספר כי הם עולים לישראל ומתיישבים בעיר הגלילית כרמיאל.

איך הרגשת לאחר הפצצה שההורים הנחיתו עליכם?

“זה היה הלם, אבל נראה לי שזו אחת מההחלטות הטובות שהם עשו בשבילי בימי חיי. בסופו של דבר, בארץ מצאתי עתיד ואת המקום שבו אני יכול לעשות את מה שאני אוהב”.

מי יודע, אולי עתידך בברזיל היה מזהיר?

“אני לא יודע, אבל אנחנו יושבים כרגע בברדה – אחלה מקום בעיר התחתית – כשחשוך בחוץ, ובברזיל זה לא היה קורה. לא היינו יושבים במקום כזה כי שם טיפה יותר מסוכן. לא הייתי אומר שנורא מסוכן, אבל טיפה כן. שם את לא יודעת מאיפה זה מגיע ומה מגיע, ותמיד צריכים להיות מוכנים להכל”.

איך היתה ההתאקלמות בארץ?

“זה לא מהדברים הכי קלים. לעבור בגיל 14 למדינה אחרת, ולא משנה לאיזו מדינה, זו טראומה גדולה. אבל פגשנו אנשים טובים, אנשים שמוכנים לקבל אותך. החברים הכי טובים שלי הם עדיין שלושת החבר’ה שהכרתי כשהגעתי לארץ, למרות שיש לי עוד חברים שמצאתי בהמשך החיים. האנשים בארץ הם מאוד חמים ומאוד מקבלים את העולה החדש, וזה הקסים אותי מהרגע הראשון”.

גם הברזילאים נתפשים כאנשים חמים.

“הברזילאים שמחים. יש הבדל בין חמימות לשמחה. הם תמיד שמחים ותמיד כיף להם, אבל להיכנס למעגל של חברים זה קצת יותר בעייתי. פה אנשים הרבה יותר מקבלים אותך איך שאתה”.

ידעת שפה בין לאומית – הכדורגל.

“המשכתי לשחק פה אבל בגיל 17 פרשתי”.

כי אנחנו לא רמה?

“נראה לי שאני לא הייתי רמה. אני עדיין צופה בכדורגל, אני אוהד של מכבי חיפה והולך לכל משחק”.

העברית שלך מושלמת.

“היה לי סוג של מזל. הגעתי לארץ בדצמבר 2005, וביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. עיריית כרמיאל לקחה את כל ילדי העיר והעבירה אותנו דרומה. ההורים נשארו מאחור והיו איתי רק חברים, והברירה היחידה היתה או לדבר עברית או לדבר עברית. ככה למדתי. כמובן שבמקביל לבית הספר למדתי באולפן, אבל המלחמה היתה משהו משמעותי מאוד עבורי מבחינת לימוד העברית והיכולת לתקשר”.

מתי הרגשת ישראלי?

“אני עדיין לא מרגיש ישראלי. ביומיום עדיין יש לי לפעמים את ההרגשה שאני לא שייך, שיש פה מנטליות מסוימת שאני לא מתחבר אליה”.

כמו מה? החוצפה הישראלית?

“החוצפה הישראלית ידועה בכל העולם, אבל לפעמים החוצפה הישראלית היא פחות גדולה מהחוצפה הברזילאית למשל. בחוצפה הישראלית אין באמת רוע, ובמקומות אחרים בעולם היא מתלווה לרוע. הדברים שהכי מסמלים את איפה שאני נמצא הם חוסר הסדר, העמידה בתורים וחוסר הנימוס. כשאני אומר בוקר טוב לשכנים שלי והם לא עונים ועוד מסתכלים עלי בצורה מוזרה, זה בדיוק זה. אנחנו גרים באותו בניין, אז למה לא? בוקר טוב, תודה ובבקשה אלו מילים שגדלתי עליהן, אז לי זה מוזר מאוד. אנשים פה אומרים לך תודה על נתינת שירות אבל הם לא אומרים לך תודה על נימוס. יש המון מצבים שבהם אני מרגיש לגמרי ישראלי. אני לא יודע לתת יותר מדי דוגמאות לזה, אבל אחת מהן היא האחדות של האנשים”.

אולי בעת צרה.

“לא רק בעת צרה, אלא תמיד. אנחנו רואים את האחדות הכללית בעת צרה, אבל ביומיום אנחנו אנשים מאוחדים מאוד. לא מזמן הייתי באיזו חנות, והיתה שם אשה ששאלה איך מגיעים לחניון. ראיתי לפחות שלושה או ארבעה אנשים עוצרים ומסבירים לה. זה מדהים בעיני וזה משהו שממש לא יכול לקרות בברזיל”.

 

אדי שטוקגולד. "כמו שהעמדה שלי צריכה להיות TIGHT, גם הלקוח שלי צריך לצאת ככה” (צילום: חגית הורנשטיין)

אדי שטוקגולד. "כמו שהעמדה שלי צריכה להיות TIGHT, גם הלקוח שלי צריך לצאת ככה” (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

הראשון לעשות את זה

כשהיה בן 18 חווה שטוקגולד שני אירועים מכוננים – הראשון היה הגיוס לצבא, והשני היה ההיכרות עם יוליה, אז בת 22, שלימים תהיה אשתו. שבועיים לפני הגיוס הוא ממש לא היה בעניין, אבל בסוף מצא את עצמו בחיל חימוש, מפקד ומדריך של מכונאי פומה – נגמ”ש כבד של הנדסה קרבית. את החוויה הצבאית ואת החברים שאסף במהלך השירות ושילכו איתו לאורך לכל הדרך הוא יודע שלא היה יכול לחוות בחו”ל.

“בגיל 19 או 20 הייתי מדבר עם חברים שהשארתי בברזיל והייתי שואל ‘רגע, מתי הפסקתם לגדול? איך זה שאני התבגרתי ככה ואתם נשארתם בערך בגיל 16’. אז כן, הצבא ביגר אותי”, הוא מספר.

ייתכן שזה שיצאת עם מישהי שמבוגרת ממך בארבע שנים גם ביגרה אותך?

“יש בינינו הפרש קטן של גילאים. זה היה נורא כשהתחלנו לצאת. אני הייתי בן 18, היא היתה בת 22 ואחרי צבא. אני הייתי עדיין ילד והיא כבר אשה. נכון, הייתי יותר בוגר לגילי וטיפה יותר מחושב. תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות. אם שמתי לעצמי מטרה, תמיד ניסיתי להשיג אותה”.

תמיד רצית להיות ספר?

“בחיים לא רציתי להיות ספר, זה אף פעם לא היה החלום שלי. מגיל צעיר מאוד הייתי שוער בכדורגל, ותמיד החלום שלי היה להיות מקצוען. תחום הספרות הגיע אלי ממש בטעות. כשהשתחררתי אמא של חברה שלי אמרה לי ‘אולי תלך להיות ספר?’. הסתכלתי עליה ולא הבנתי”.

למה ספר?

“היא אמרה שאני אדם שירותי מאוד ושהלקוחות יאהבו אותי. חשבתי לעצמי ‘שירותיות’ וניסיתי לחבר את המילה הזו לספרות, וזה לא הסתדר לי. הספרים שהכרתי בארץ הם לא אני, אין שום קשר ביני לבינם. לא הרמתי את הכפפה שחמותי לעתיד זרקה לי, ואז צצה לי הזדמנות. עשיתי קורס ייבוא וייצוא, וכחלק מהקורס היינו צריכים לעשות את כל הבדיקות כדי לייבא מוצר לארץ. המוצר שבחרתי היה מוצר לטיפוח גברי, והתחלתי לעקוב אחרי החברה הזו באינסטגרם ובפייסבוק. ראיתי שמי שהיו מחוברים למוצר האוסטרלי הזה היו אנגלים. כשסיימתי את הקורס התייעצתי עם חבר אם לייבא את המוצר הזה לארץ. הוא הסתכל עלי ואמר לי שזה אחלה מוצר, הרי שנינו משתמשים בו, אבל אין פה בארץ ספרים לגברים. הסתכלתי עליו ונזכרתי במה שאמא של אשתי אמרה והחלטתי שזה מה שאני הולך להיות”.

ספר של גברים.

“אני הולך להיות ספר גברים. ראיתי את החיבור של האנשים למוצר, אלו היו חבר’ה שבאים מעולם הסקייטבורד, מעולם ההיפ פופ ומעולם הרוק, אלו אנשים שאני מתחבר אליהם. ככה התחלתי להיות ספר. היום, אחרי שש-שבע שנים, אותם אנשים שרציתי להיות כמוהם הם חברים שלי. אנחנו בקשר שבועי, מדברים בטלפון והייתי אצלם כמה פעמים, גם באירועים וגם עבדתי אצלם. די הגשמתי חלומות”.

למדת את מקצוע הספרות?

“למדתי בקורס ספרות כללי שכל ספר עושה, וכשהשותף שלי פתח את הברבריה הראשונה בתל אביב הוא הביא את המורה הראשי של LONDON SCHOOL OF BARBERING, שזה בית הספר לספרות גברים הכי גדול והכי נחשב באירופה, כדי להעביר לנו סדנה של חמישה ימים”.

מי זה השותף שלך?

“השותף שלי זה אסף גורליק, הוא הבעלים של הברבריה בעצם. יש לו שלושה סניפים בתל אביב, ואנחנו שותפים בסניף בחיפה. הסניף הקודם היה בשוק הטורקי. הוא לקח אותי לעבודה לפני ארבע שנים, ומאז היחסים שלנו התפתחו והפכנו להיות שותפים לפני שלוש שנים. יש כמה דברים חכמים בקשר בינינו. נהיינו חברים עם יחס חם ואכפתיות לפני שהיינו שותפים. אני מסתכל על אנשים שפותחים עסק משותף והם לא חברים – אין יחס אישי, רק שותפות שהיא נטו ביזנס. זה בסדר, אבל בסופו של דבר, אם משהו קורה אז לאף אחד לא אכפת מהשני. פה אני מרגיש אחרת, אני מרגיש שיש לי את כל הגב שלו. זה העסק שלי לגמרי. כשאני נמצא פה זה 100 אחוז שלי, כשהוא נמצא פה זה 100 אחוז שלו, וכשאנחנו נמצאים פה ביחד זה 100 אחוז שלנו. זה לא עסק שבנוי רק משני שותפים אלא מצוות מדהים שכולל את המנהלת שלנו דריה וולפמן, וביחד עם גורליק, עם אשתו ליאור שליק ואיתי אנחנו גם צוות העיצוב של המקום. הכל הוא אין האוס – רעיונות שלנו שמבוצעים על ידי האנשים שלנו”.

מתי נפתח הסניף הנוכחי?

“לפני שלושה חודשים. כשפתחנו את הסניף החיפאי במיקום הקודם הבאנו לפה את חבר שלי בראד קוואן מאנגליה, שהוא בעל ניסיון של 15 שנים בתחום. הוא עשה לנו סדנה של כמה ימים, וזו היתה הפעם הראשונה שבה הבאתי מישהו בסדר גודל כזה להשתלמות בארץ. זה מישהו עם מיליון עוקבים. מאז אני טס אליו, הוא שלח לפה את אחד העובדים שלו שעבד איתנו במשך שבוע, והיה ממש כיף. זה נפלא שיש מישהו שאני כל כך מעריך, ואני טס אליו כדי להשתלם ולעבוד אצלו. הצעתי נישואים ליוליה אצלו במספרה, וכשאני חוזר להשתלמות אצלו אני עובד על הכיסא שבו הצעתי לאשתי להתחתן איתי”.

עד לונדון סחבת אותה כדי להציע לה נישואים במספרה?

“(צוחק) לא, זה היה בבריסטול, במספרה, על כיסא של ספר. זה היה אצל הבחור שבעצם הוא אחת מהסיבות לכך שהתחלתי לספר גברים. הכרתי אותו די בטעות, הרי התחלתי לעקוב אחריו בגלל אותו מוצר טיפוח אוסטרלי, ומישהו תייג אותי על פוסט שלו ואני כתבתי בעברית שאני מעריך מאוד את העבודה שלו. להפתעתי הוא ענה לי בעברית, אז שאלתי אם הוא השתמש בגוגל טרנסלייט והוא ענה שהוא גדל קצת בארץ בגלל עבודה של אביו. הגעתי אליו למספרה כי רציתי לפגוש אותו ולראות אותו עובד. כשצצה לנו ההזדמנות לטוס לאנגליה אמרתי לחברה שלי שאני רוצה לנסוע לבריסטול, שהיא במרחק שעתיים וחצי מלונדון, כדי ללכת להסתפר. היא הסכימה מיד כי הוא היה איש מקצוע שאני מעריך מאוד. כשהיא הסכימה שיתפתי אותו שיש מצב שאני אציע לה נישואים. הוא אמר לי שאני אהיה הראשון שיעשה את זה”.

 

הברברייה. "לא נעשה פה צבע ולא נעשה שום החלקה" (צילום: חגית הורנשטיין)

הברברייה. "לא נעשה פה צבע ולא נעשה שום החלקה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

בלי ציורים וסמלים על הראש

כשנכנסים לברברייה אי אפשר שלא להתפעל מהעיצוב המוקפד, מהאותנטיות של חמשת הכיסאות המקוריים משנות ה־30, ה־40 וה־50 שעליהם יושבים הלקוחות כשהם מכוסים בחלוק משובץ בצבעי שחור-לבן, ומהסדר המופתי. חמישה ספרים מאיישים את המספרה בכל משמרת, והמקום עמוס מבוקר עד ערב. אנשים לא מחכים בתור – הם מגיעים בשעה שנקבעה להם, הספר בדיוק מסיים עם הלקוח הקודם ומתפנה אליהם בתזמון מושלם.

ראיתי שאתם מקפידים לקפל את הסינר המשובץ ולהניח אותו על הכיסא.

“אני תמיד משווה את עבודת הספר לעבודת הטבח או השף שצריכים לדעת איפה הדברים נמצאים. כך גם אצלנו. אני חייב לדעת איפה כל כלי עזר נמצא, ואם זה לא נמצא בדיוק במקום אני הולך לאיבוד. לכל ספר יש סטיישן משלו, לכל אחד יש סדר משלו, אני לא מחליט לחבר’ה אלו כלים לשים ובאיזו מגירה. כל אחד מחליט על כך בעצמו, מלבד הסינר שתמיד יהיה על המסעד הימני של הכיסא”.

הניקיון כאן בולט מאוד.

“תראי, תספורת היא משהו מסודר ונקי, והיא צריכה לצאת TIGHT על הנקודה. אז אם כל המסביב לא יהיה על הנקודה, גם התספורת לא תצא כך. כל דבר צריך להיות מאוד מאוד מדויק, מאוד על המקום, אחרת התספורת לא תצא מדויקת, ולא משנה כמה פעמים ננסה. לכל דבר יש את הדיוק שלו ואת הזמן שלו. הממוצע שלקוח יושב אצלנו על הכיסא הוא 45 דקות, שזה כולל תספורת וזקן. ואין עיכובים”.

הרבה זמן יחסית.

“כל דבר שמצריך דיוק לוקח הרבה זמן. זה עולה בהתאם. הלקוח משלם 95 שקל עבור הזמן שהוא יושב. אנחנו עושים גם עיצובי זקנים, גילוח בתער, הכל מהטופ. הכל בסופו של דבר צריך לצאת TIGHT. כמו שהעמדה שלי צריכה להיות TIGHT, גם הלקוח שלי צריך לצאת ככה”.

אתה כזה פדנט בכל דבר?

“אני תמיד מסתכל על שלמות. אם התוצאה הסופית היא מושלמת אבל הדרך לא היתה כזו, זה עושה לי בעיה בראש. אנחנו חייבים להיות פדנטים בהכל. לקוח שמגיע אלינו צריך לצאת כפי שביקש, אז ללקוחות כיף וגם לנו. זה משהו שלא קיים במספרות אחרות. אנחנו מפתחים מערכות יחסים אישיות מאוד עם כל הלקוחות. אנחנו יודעים הכל על הלקוח, בדיוק כמו פסיכולוג, ובסופו של דבר נוח להם לבוא ולשפוך את הלב. אם יש להם יום שהוא כיף אז הם באים בכיף ויהיו צחוקים, ואם עובר עליהם יום לא כל כך כיף אז הם מרגישים בנוח לומר שנעזוב אותם בשקט, וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו צריכים להיות מספיק מקצוענים כדי להקשיב ללקוח. הוא לא בא לפה רק בשביל להסתפר, הוא בא בשביל כל החבילה. הוא נכנס, מקבל בירה או קפה, מקבל חיוך מהמארחת או מהמארח, מתיישב על ספה מדהימה, ואז אנחנו קוראים לו, ויש את הטקס הזה שבו הוא קם וניגש לכיסא של הספר, שמים עליו את החלוק ואת מגן הצוואר, שואלים אותו ‘מה אתה רוצה?’, ואז הוא מספר לנו. כשאתה עושה את זה ואוהב לעשות את זה, אין דבר יותר כיפי מלהסתכל בסוף במראה ולראות את הלקוח מחייך”.

כשנכנסתי למספרה היה לי פלאש בק לחנות קעקועים בלאס וגאס שנראית דומה מאוד.

“אלו שני עולמות שהולכים ביחד. שניהם מעולם האמנות, עולם של עבודת יד ומאבק. אני חייב כל לקוח כדי להישאר פה, וכל לקוח מרוצה שחוזר ומביא איתו חבר בעצם מקדם לי את העסק ומקדם אותי אישית בחיים. אצל מקעקע זה בדיוק אותו דבר. יש לו דברים שהוא לא יעשה לעולם, וגם אנחנו לא נעשה דברים מסוימים. לא נעשה פה צבע, לא נעשה שום החלקה, לא נעשה שום דבר שיכול לפגוע בשיער של הלקוח או בבריאות האישית שלנו. יש גם תספורות מסוימות שלא נעשה”.

כמו?

“אסור לי להגיד, אבל כל מיני תספורות של כדורגלנים ישראלים מוכרים. אני מסתכל עליהם ושואל למה הם עושים את זה. יש לי חבר טוב בירושלים שעושה להם עבודה מדהימה, אבל זה משהו שאני לא אעשה. לנו יש סגנון שהוא מאוד שלנו, מאוד קלאסי, שלוקח את הקליינטים אחורה בזמן ומזכיר להם קטע מהילדות. לא נעשה ציורים, כדורים וסמלים על הראש”.

ואם ייכנס מישהו עם תמונה של בראד פיט תעשו לו?

“אנחנו מתמקצעים פה בכל תספורות הגברים, סידורי הזקנים וגילוחי פנים. אנחנו מתמחים בגברים”.

נראה שהיום גברים יותר מטפחים את הזקנים שלהם.

“כי הזקנים חזרו לאופנה. לפני כמה שנים לא היה אופנתי לגדל זקן. היום מי שמגדל זקן אומרים שהוא דעאש או הרצל. אני חייב להגיד משהו לגבי זקן – הוא כבר לא במודה”.

בארץ או בעולם?

“בעולם. אבל בישראל הוא תמיד יהיה, כי בסופו של דבר אנחנו אנשים שעירים ואנשים שלא מתגלחים. אין לנו תרבות גילוח, בעיקר בגלל היהדות והאסלאם. אלו לא תרבויות שמתגלחות. אנחנו מושפעים מכל מיני דברים, הרי למה גברים בישראל לא לובשים חליפה לעבודה?”.

כי חם פה.

“בדיוק, זה פשוט מאוד. אבל חוץ מהחום, חליפה עולה הרבה כסף ואנחנו אוהבים את הפשוט. עורכי דין מסתובבים פה עם חולצת פולו בזמן שעורכי דין בחו”ל, גם אם יש להם קעקועים על הפנים, לובשים תמיד חליפה, ולפי החליפה אפשר לדעת את הרמה שלהם. בארץ זה לא ככה”.

לא חזרת לברזיל מאז שעלית. אתה לא סקרן?

“לא. יש לי תינוקת בת שלושה וחצי חודשים, אמנם אשתי היתה שמחה לטוס לברזיל ולהכיר, אבל אני לא חושב שבשלב זה הייתי חוזר. יש לי לפתח את העסק ואת המשפחה, כך שלא נראה לי שזה יקרה בקרוב. אולי ביום ההולדת השמיני של הילדה נעשה להן איזו הפתעה”.

אתה חושש שתרצה להישאר שם?

“אין בי פחד כזה, אין לי שום סיבה להישאר שם, יש לי את כל הסיבות לא לרצות לחזור לשם. אין לי קשר עם אף אחד מהחברים שהשארתי שם. אמנם יש לי שם משפחה אבל אני לא כל כך בקשר. אני בעייתי כשמדובר בשמירה על קשר עם אנשים. יש לי לקוחות שמגיעים באופן קבוע למספרה, ואיתם אני יותר בקשר מאשר עם הקרובים אלי”.

איך האבהות?

“אני האבא הראשון מכל החברים שלי, וזה מדהים. אין הרגשה שמשתווה לכך. אז נכון, קשה לישון בלילה, אבל כשאני רואה את החיוך של בתי רנה, זה אושר. ואז אני מגיע לעבודה אחרי שלא ישנתי כל הלילה, אבל נזכר שיש לי משימה – לגרום לאנשים להרגיש כמו שאני מרגיש כשאני קם אליה בלילה ורואה את החיוך שלה. ואז אני מעביר את היום בכיף”.

אתה מדבר רוסית?

“לא, על אף שאשתי רוסייה וכל החבר’ה שלי פה מדברים רוסית. אני יודע כמה מילים, כמו קרטושקה ו־וודקה”.

חזון לעתיד?

“לקחת את תודעת השירות הישראלית ולשים אותה באיזושהי רמה שהיא טיפה מעל לזו הקיימת כי היום זה פשוט ביזיון. גם אם זה אומר שתהיה לנו תחרות עם מספרה אחרת, בסופו של דבר שהלקוח ירוויח מזה. עליו אנחנו מסתכלים, הוא הסיבה לכך שאנחנו קיימים”.

חיפה זו התחנה האחרונה?

“תראי, יש לי את הסמל של חיפה מקועקע על הרגל, כך שאני חושב שכן. אני אוהב מאוד את העיר, את האנשים ואת האווירה. חיפה ממלאת אותי וגורמת לי לעשות את מה שאני יודע הכי טוב ואוהב לעשות. בארץ זו התחנה האחרונה לגמרי”.

 

אדי שטוקגולד. "חיפה ממלאת אותי וגורמת לי לעשות את מה שאני יודע הכי טוב ואוהב לעשות" (צילום: חגית הורנשטיין)

אדי שטוקגולד. "חיפה ממלאת אותי וגורמת לי לעשות את מה שאני יודע הכי טוב ואוהב לעשות" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. לא עדיף לקנות מכונת תספורת ב50 שקל ולהסתפר בחינם?

    2 דוחים על הראש עם מכונת תספורת ונגמר הסיפור.
    בשביל זה להטריח את עצמנו,לבזבז זמן,דלק,לשבת בתור כמו בשנות ה70 ועוד לשלם לספר 40 או 50 שקל..שהוא יקנה עוד בית בדניה..מי צריך?
    מכונת תספורת ב50 שקל באיזה אתר מזמינים ונגמר הסיפור.

  2. תיקון והבהרה לתגובה הראשונה

    הכוונה לא על הספר הזה באופן אישי.
    אלא באופן כללי לספרי גברים.ניתן לקנות מכונה ולחסוך עלות תספורת.
    חלילה לא מסתכלים על פרנסתו של הספר הנ"ל בכתבה.שיהיה לו לבריאות והצלחה.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר