רוקסן רוז ונביל חנא
רוקסן רוז ונביל חנא

סיר אהבה

היא רוקסן רוז, יהודייה שעלתה לארץ לפני 15 שנים מצרפת, וממש עכשיו סיימה תואר ראשון בעיצוב פנים בשנקר. הוא נביל חנא, ערבי נוצרי מהכפר ראמה בגליל, שף, בעל רזומה עשיר במסעדות הכי נחשבות בארץ. הם נפגשו לראשונה לפני כשבע שנים, כשעבדו ב"בראסרי" של רותי ברודו בתל אביב. מאז הם מנהלים זוגיות לתפארת, ובשבועיים האחרונים גם את הבר הקולינרי Rive West שפתחו בעיר התחתית

פורסם בתאריך: 3.7.21 14:06

נתחיל מהסוף. לפני שבועיים נפתח בעיר התחתית בר קולינרי בשם Rive West, וכבר עכשיו ניתן לומר שאין דבר דומה לו בחיפה, ולא שחסרים כאן ברים עם אוכל טוב. משהו בתפריט המדויק לצד הקוקטיילים המיוחדים, אותם רקח מיקסולוג מומחה לערבוב וזיקוק, משתלבים בעיצוב המוקפד של החלל ובתאורה הרכה, שתוכננו סביב ספה אחת חומה.

את המקום פתחו האחים אליאס ונביל חנא, ערבים נוצרים מהכפר ראמה בגליל, ורוקסן רוז, יהודייה פריזאית שעלתה ארצה כנערה לפני 15 שנים. ממש השבוע היא סיימה את לימודי התואר הראשון בעיצוב פנים בשנקר, והיא אחראית על עיצוב המקום יחד עם אליאס, שהוא במקצועו אדריכל. עם אחיו נביל, שהוא השף, היא מנהלת זוגיות כבר כמעט שבע שנים.

מבשל אירופי עם טאץ' של המזרח. נביל חנא

מבשל אירופי עם טאץ' של המזרח. נביל חנא

לחיפה הם הגיעו לפני שמונה חודשים מתל אביב, שם נשמו את סצנת הקולינריה כשעבדו במסעדות היותר נחשבות בעיר. הם התמקמו בדירת גג באחד הבתים היותר יפים ברחוב ירושלים בהדר, וכן, אפשר להאשים את הקורונה בבחירות שלהם בשנה האחרונה, ועל כך בהמשך.

העלייה לארץ וההתאקלמות

החיים בפריז היו רגועים, גם כשהוריה של רוז (29) נפרדו כשהייתה בת 4, ואביה הבריטי חזר לעיר הולדתו, לונדון. היא נשארה עם אימה הצרפתייה, אחיה קלארק שגדול ממנה בשנתיים ואחותה אוליביה הצעירה ממנה בשנתיים. אגב, הוריה היהודים הכירו באילת, כאשר כל אחד מהם הגיע לטיול קיץ בישראל, ועד היום המשפחה מאוד מלוכדת וביחסים מצוינים, ולאחיה ולאחותה מנישואיו השניים של האב היא מתייחסת כאחים לכל דבר.

"כשהייתי בת 9, אימא קיבלה קידום בעבודה ועברנו לגור באווייאן, עיר קטנה במרכז צרפת, שבה מייצרים את המים המינרליים", היא מספרת בעברית מושלמת במבטא סקסי, "הקידום היה בעצם לשווייץ, אבל היא לא רצתה לעבור לשם. גרנו ליד אגם לה מאן, המפריד בין שווייץ לצרפת, וכל יום אימא הייתה עולה למעבורת כדי לעבוד בשווייץ. היא עשתה את זה שלוש שנים עד שנמאס לה, וכשהייתי בת 12, עברנו ללוזאן, שם נשארנו שנתיים. אימא לא רגועה, היא כל הזמן צריכה לזוז, והאמת שאני ממש דומה לה בקטע הזה, למרות שכשהייתי צעירה שנאתי את זה. שנאתי שהיא כל פעם גורמת לנו לעבור. תמיד הייתי האחרונה שהסכימה לעבור, לכן אימא חששה לספר לי, כי הייתי לוקחת את זה מאוד קשה. היא הייתה צריכה ללכת על ביצים כדי לספר לי, ובסוף, אני הייתי הראשונה שמסתגלת. פעם בחודש היינו נוסעים בוויקאנד לאבא ללונדון ופעם בחודש הוא היה מגיע אלינו, כך שהיינו בקשר רציף. ההורים שלי נשארו חברים טובים לטובתנו, הם בתקשורת מלאה, ממש הורים מדהימים, למרות הגירושים".

"מצאנו את הספה, וידענו שסביבה ניצור את המקום" (צילום: גלי איתן)

"מצאנו את הספה, וידענו שסביבה ניצור את המקום" (צילום: גלי איתן)

לוזאן, מן הסתם, לא הייתה התחנה האחרונה.

"אחרי שנתיים בלוזאן אימא החליטה שהיא רוצה לעלות ארצה. זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו הילדים היינו בישראל. אימא הייתה פה כמה פעמים כשהיתה צעירה, הייתה מגיעה לעבוד בקיבוצים בקיץ. היא תמיד אהבה את הארץ, אבל אף פעם לא לקחה אותנו לפה לחופשה. אני חשבתי שאני מגיעה לחול וגמלים, דמיינתי לי מדבר לא מפותח. זה היה בשנת 2006, הייתי בת 14 כשהגענו לרעננה".

איך התאקלמת?

"למזלי, בזכות אבא שלי אני דוברת אנגלית, ובהתחלה, זה מאוד עזר לי. מכיוון שרעננה היא עיר שקולטת עולים חדשים, היו לי חברים צרפתים, דרום אפריקאים ובריטים, כך שהשפה לא הייתה בעיה".

מה כן היה בעייתי?

"התרבות והמנטאליות שהן מאוד שונות. לקח לי הרבה זמן להיפתח. אין ספק שהאופי שלי השתנה, כי הייתי חייבת להתאים את עצמי לישראליות כדי לשרוד במדינה הזו. בהתחלה הייתי נורא תמימה, מאוד שקטה ומנומסת ונורא ביישנית, כך שלא ידעתי איך להתמודד עם הישראליות, אין מעצורים, והיה לי ממש קשה בהתחלה. אפילו לא רק בהתחלה, זה לקח לי כמה שנים. אני חושבת שרק בצבא נהייתי קצת יותר ישראלית באופי".

מה עשית בצבא?

"הייתי אפסנאית בבקו"ם, כי לדברי הצבא, העברית שלי לא הייתה מספיק מפותחת, כדי לעשות דברים אחרים. זה נורא ביאס אותי בהתחלה, אבל למזלי היה לי אחלה שירות, כי היו לי אחלה חברים ומפקדים. אז לפחות החוויה של האנשים הייתה ממש טובה, למרות התפקיד שהיה פחות. החוויה הכללית מהצבא הייתה ממש טובה. בינתיים, אחרי שש שנים בארץ, אימא שלי החליטה שהיא חוזרת לצרפת, ואחותי ואני עברנו לגור לבד בכפר סבא, כשאחי עבר לגור בהרצליה עם בת הזוג שלו".

היה ברור שאתם הילדים נשארים בארץ?

"הגענו לגיל שכבר היינו יכולים להחליט לבד. כשנה לפני שהיא עזבה היא הושיבה אותנו ושאלה מה אנחנו רוצים לעשות. בהתחלה היה דיבור שאחותי תיסע איתה, אבל אז היא החליטה שהיא רוצה להתגייס. אני חד משמעית אמרתי שאני לא חוזרת לצרפת, וגם לאחי היו כבר חיים מלאים כאן. לא רצינו שוב להתחיל מחדש. רציתי את החוויה הישראלית המלאה – להשתחרר, לעבוד ולצאת לטיול הגדול בחו"ל. לא רציתי להתחיל מאפס באיזה מקום חדש, כי אימא התמקמה בצרפת במקום חדש לגמרי, לא במקום שגרנו בו בעבר. עבדתי שנה כדי לחסוך לטיול השחרור מהצבא וטסתי לדרום אמריקה עם שתי חברות לתקופה של חצי שנה. זה היה מדהים. עשינו את ארגנטינה, צ'ילה, ברזיל, בוליביה, פרו וקולומביה. התאהבתי בברזיל, נשארנו שם חודשיים".

לא היו קשיי מחיה כאן, בכל זאת ללא הורים?

"כן, היה לא קל בלי ההורים. לפני שנסעתי לטיול, היו לי כמה חודשים שלא הייתה לי דירה. עברתי מבית לבית, בין אחי לחברות, וגם אחרי שחזרתי קצת נדדתי, עד שאחותי ואני עברנו לגור בפלורנטין בתל אביב. התחלתי לעבוד ב'בראסרי', שם הכרתי את נביל שהיה טבח".

"אני לא בשלנית בכלל". רוקסן רוז

"אני לא בשלנית בכלל". רוקסן רוז

חצי שנה של פלירטוטים

נביל חנא (32), הוא בן למשפחה ענקית הכי ותיקה בכפר, יש האומרים שהיא נמצאת שם יותר מ-150 שנה. כשהיה בן 18, אחד מבני משפחתו הכין לו אוכל, והוא הוקסם. הוא היה על פרשת דרכים, ולא ממש ידע לאיזה כיוון הוא בוחר להמשך החיים. הוא לא אהב ללמוד, לכן לימודים אקדמיים היו מחוץ לתחום עבורו, אבל האוכל סיקרן אותו, לכן נרשם לבית הספר לקולינריה במלון "הולידיי אין" בטבריה, שנתן לו בסיס, ואחרי הלימודים הוא עבר בין מסעדות קטנות בגליל ובכפר ורדים, עד שבגיל 20 נחת לבדו בתל אביב כדי לעבוד במטבח של מסעדת השף "כרמלה בנחלה".

הוא היה צעיר, נאבק בקשיים, ואחרי כשנה, כאשר חזר לכפר, התקבל לעבוד במסעדה איטלקית בכפר ורדים, אבל לאחר שחווה מגורים לבד, לחזור לגור שוב עם ההורים, כבר לא הייתה אופציה עבורו.

"הוא חזר לתל אביב, כי חבר אמר לו שמחפשים טבחים ב'בראסרי' ובנוסף יש לו חדר בשבילו בדירה. שנתיים אחר כך אני הגעתי, וככה הסיפורים שלנו מתחברים", מספרת רוז.

ספרי, איך הייתה ההתחלה?

"קודם כל הייתה חצי שנה של פלירטוטים בלי שום מעשים, כי הוא חשב שלא אהיה מעוניינת בו כי הוא ערבי. היה נורא ברור שיש איזה משהו בינינו, אבל לא עשינו עם זה כלום. בסילבסטר ב'בראסרי', מ-23:30 עד 02:00 מפסיקים לשרת לקוחות, והמקום הופך למסיבה – מלא אלכוהול, עולים על הבר, ריקודים, בלגן. אני התחלתי משמרת לילה, הוא סיים משמרת ערב, והשתכרתי. ראיתי אותו בחוץ ופשוט שאלתי אותו מתי הוא כבר יציע לי לצאת איתו, ואז כבר נישקתי אותו וזהו. מאותו היום אנחנו ביחד. עניין הדת לא משפיע עלינו בכלל, אנחנו מתקשרים בינינו. יש לנו תקשורת מדהימה, מדברים על הכל. אנחנו מאוד פתוחים, הוא לדת שלי, אני לדת שלו והכל מדהים. האמת שרק אבא שלו היה טיפה קשוח בהתחלה, אבל עכשיו אני ואבא שלו החברים הכי טובים".

ספרי קצת רכילות פנימית, איך זה לעבוד עם רותי ברודו?

"זה מאוד קשוח ומאוד מוקפד. מבחינתי, זה היה עוד סוג של צבא, אבל הם לימדו אותי הכל. הם לימדו אותי איך לשרת קהל כמו שצריך, איך לדבר עם לקוחות ואיך למכור. הם לימדו אותי על אלכוהול ויינות, הם הכניסו אותי לעולם המסעדנות עם השתלמויות והדרכות ברמה הכי גבוהה שיש. הם משקיעים בעובדים שלהם, נותנים להם את כל הידע הנדרש, כדי שיהיו כמה שיותר טובים. אני תמיד אודה להם, כי בזכותם התפתחתי בתור נותנת שירות במסעדות. ב'בראסרי' מלצרתי כשנה וחצי, ונביל היה שם ארבע שנים עד שעזבנו שנינו".

מסעדת Rive West (צילום: רוית דנינו)

מסעדת Rive West (צילום: רוית דנינו)

למה עזבתם?

"עזבנו, כי עשינו טיול באירופה במשך שלושה חודשים. היינו בספרד, צרפת ואיטליה. למעשה, זה היה ניסיון לעבור לחו"ל שלא צלח והפך לטיול. כשחזרנו לארץ, לא חזרנו ל'בראסרי', רצינו משהו חדש. ב'בראסרי' זו עבודה אגרסיבית מאוד".

אבל הרווחת שם הרבה כסף.

"עשיתי שם הרבה כסף, אבל מתישהו את צריכה לחשוב על הבריאות שלך. לעבוד שישה ימים בשבוע, עם לפחות משמרת לילה אחת – זה לא בריא. נפשית זה לא בסדר, אז כן, הכסף היה טוב, גרתי ועבדתי עם בן הזוג שלי, ולמרות זאת, ראיתי אותו מעט מאוד, ולא הצלחתי לבלות איתו, שלא לדבר על חברים ומשפחה".

בחו"ל הייתם 24/7 יחד. איך הסתדרתם?

"זה היה מאתגר. הזוגיות שלנו קיבלה מבחן קטן בתקופה הזו. תמיד בתחילת קשר יש 'האני-מון', ושלנו נמשך לאורך שנה שזה מדהים, כנראה כי לא הצלחנו לראות האחד את השני. אבל אז כשהיינו בחו"ל כל היום ביחד, זה קצת נשבר. זה היה די קשה, אבל עברנו את זה והכל בסדר. כשחזרנו מחו"ל, ניסינו לגור בחיפה. היינו פה שבועיים, גרנו אצל חבר ילדות של נביל, וזה לא עבד אז. היינו מאוד צעירים ולא מיצינו את האטרף של תל אביב. נביל התחיל לעבוד ב'הוטל מונטיפיורי', הוא נשאר בקבוצת R2M של ברודו, ואני מצאתי עבודה ב'לה שוק', שזו מסעדת שוק ים תיכוני בכיכר דיזנגוף, מאוד מוקפדת, ששייכת לקבוצה שיש לה גם את 'א לה בר' הסמוכה ומסעדה נוספת שנפתחה בדיוק מולה בשם 'קפה קוקו'. למעשה, עבדתי שם מהרגע שחזרנו מחו"ל ועד שעברנו לחיפה".

עיצוב מוקפד. מסעדת Rive West (צילום: גלי איתן)

עיצוב מוקפד. מסעדת Rive West (צילום: גלי איתן)

ואז הגיעה הקורונה

חנא עבד כטבח ב"הוטל מוניטפיורי" במשך שנה, משם עבר להיות סו שף במסעדת "הלנה" שבמלון "נורמן", אלא ששם החזיק מעמד כמה חודשים וחיפש מקום אחר, בגלל חילוקי דעות עם ההנהלה. בדיוק אז חיפשו ב"לה שוק" מישהו מקצוען עם ניסיון, כזה שיכול להרים את המטבח. רוז הציעה לו לחזור לעבוד ביחד, והוא קיבל לידיו את ניהול המטבח.

זה מטבח מאוד שונה מהמטבחים בהם עבד קודם לכן.

"מאוד מאוד שונה, אבל ב'לה שוק' הוא קיבל ניסיון ניהולי, שאולי היה חסר לו במטבחים האחרים בהם עבד. מבחינת קולינריה זה לא היה זה, אבל מבחינת ניהול זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ניהל מטבח שלם, אבל זה לא היה מספיק עבורו, כי מן הסתם הוא היה רוצה להתפתח גם מבחינת האוכל".

ואז התחיל משבר הקורונה שתפס את שניכם ללא עבודה. מה עושים?

"את הקורונה העברנו בעיקר אצל ההורים של נביל. יש להם בית גדול, עם יחידת דיור בשבילנו וחצר גדולה. היה הרבה יותר כיף שם, מאשר להישאר בדירה הקטנה התל אביבית שלנו בלי לעשות כלום".

אז גיבשתם את הרעיון לפתוח מקום משלכם?

"האמת שפה אח של נביל, אליאס, נכנס לתמונה. הוא אדריכל בהכשרתו, לא קשור למסעדנות בכלל, אבל נביל בחיים לא היה מקבל את האומץ לפתוח מקום לבדו, מבחינה כלכלית. לפתוח מסעדה זה דבר עצום. היינו בסגר הראשון אצל ההורים שלהם, אוכלים כל היום, שותים, לא עושים יותר מדי חוץ מלהשמין, ואז אליאס זרק לו 'יאללה, בוא תפתח משהו, אני איתך'. הוא אמר לו שעם רזומה של 12 שנים בתחום, עם כל הידע שצבר והאוכל שהוא מכין, הוא בטוח כבר מוכן. הרעיון הראשוני היה לפתוח משהו עם פיצה, כנפיים ובירות, סופר בקטנה, ממש לא רציני".

לא קולינריה משובחת.

"לא קולינריה ולא סטייל, ממש לא. בהתחלה הם רצו לפתוח מקום ליד הכפר, ונביל הבין מהר מאוד שזה לא מציאותי, לנסוע מתל אביב שעתיים לכל כיוון בשביל עבודה. לא היינו מוכנים לעבור לגור בכפר, אז הם הגיעו לפשרה והחליטו שאולי כדאי לפתוח בחיפה, בדיוק בנקודת האמצע בין הכפר לתל אביב. ביולי בשנה שעברה הם מצאו את החלל הזה ברחוב יפו, והרעיון של מקום החל להתגבש. חשבנו באותו כיוון של פיצה, כנפיים ואולי גם המבורגרים, אבל בסופו של דבר נביל מכיר אוכל אלגנטי, הוא יודע קולינריה ברמה גבוהה. הוא לא מכין פיצות, אבל גם אם הוא יכין, הן ייצאו מדהים. היד שלו זה של מנות מדויקות ולא אוכל פאסט פודי בכלל. תוך כדי שיפוץ המקום, התגבש התפריט ונעשה יותר ויותר מדויק. זה התפתח לקונספט של בר קולינרי".

"עם הנרות, הפרחים והאגרטלים, המקום הפך להיות טיפה נשי יותר". מסעדת Rive West (צילום: גלי איתן)

"עם הנרות, הפרחים והאגרטלים, המקום הפך להיות טיפה נשי יותר". מסעדת Rive West (צילום: גלי איתן)

הם שיפצו לבד?

"למעשה כן, אבל נעזרו באנשי מקצוע, כמו איש גבס. את כל הקיר של הבריקים נביל עשה לבד. המקום הזה היה כמו פח זבל אחד ענק. זה היה מקום נטוש, הרוס לגמרי, שחור, את לא היית מאמינה איך הוא היה נראה, פשוט זוועה. עכשיו כולו חדש, שום דבר מלבד הרצפה, לא נשאר כשהיה. את רוצה לדעת איך הסגנון העיצובי נולד?".

בטח.

"מצאנו את הספה, וידענו שסביבה ניצור את המקום".

זה מזכיר את הספה ב"חברים".

"נכון, רצינו לתת את ההרגשה הזו ללקוחות, שירגישו בנוח, שיהיה להם נעים. שהם באווירה של מקום אלגנטי ברמה גבוהה, אבל לשבת בנחת, בסבבה שלהם. זה מה שניסינו ליצור. אליאס ואני עיצבנו את המקום ביחד. הלכתי קצת על אר דקו וזה התקדם להיות מין ג'נטלמנ'ס קלאב. עם הנרות, הפרחים והאגרטלים, המקום הפך להיות טיפה נשי יותר, עדין יותר. כל ריהוט העץ החום הרגיש לי קצת אגרסיבי מדי, לכן רציתי לעדן קצת".

מתי התגבשה ההחלטה לעבור לגור בחיפה?

"בגדול, תמיד אמרתי לנביל שאני רוצה לסיים את התואר, כשאנחנו גרים במרכז. אני לא רוצה לקום ב-05:00 בבוקר ולהגיע לשנקר ברכבות, אבל בסופו של דבר, הקורונה גרמה לכך שעברנו לפה. ראיתי שהלימודים לא עומדים להסתיים בזמן סביר, אז היה לי מובן מאליו שאסיים את התואר בזום. הדירה שגרנו בה בתל אביב עלתה המון כסף, וללמוד בזום אפשר מכל מקום אחר בארץ. אמרתי לנביל שניקח את עצמנו ונעבור לחיפה, כי זו ההחלטה הכי נכונה מבחינה כלכלית. מצאנו את הדירה הזו ברחוב ירושלים 5, באחד הבניינים הכי יפים שיש, וזה פשוט מדהים לגור בכזה בית. זה שיש לנו דירה כל כך יפה עזר לי מבחינה פסיכולוגית".

ולמה בהדר, או שפשוט לא ידעתם לאן אתם באים.

"האמת שבגדול לא כל כך ידענו. נביל מכיר את חיפה קצת יותר טוב ממני, כי אימא שלו חיפאית. חצי משפחה שלו גרה פה והוא בילה כאן הרבה בילדות. הבנו שהכרמל זה המקום הפלצני, האיכותי יותר, ושיש את המושבה הגרמנית, אבל שם לא מצאנו שום דבר מעניין וגם רצינו להיות יחסית קרובים למסעדה. כולם אמרו לנו, לא משנה מה, אל תגורו בהדר".

היא לא פשוטה.

"אני מתה על הרחוב הזה, אני מתה על השכונה, רק בלילה אני משתדלת לא לרדת יותר נמוך מהרחוב שלנו. קרה לי פעמיים שרציתי לרדת לקיוסק בהרצל, כי לא היה אוכל בבית, ואני לא אעשה את זה יותר. זה מפחיד בשעות הערב. אבל, וואלה, רחוב ירושלים זה הגבול לסבבה. ירושלים ומעלה זה מעולה, ירושלים ומטה זה קצת מפחיד, כשהשמש שוקעת".

ואיך חיפה, אוהבת?

"אני מתרגלת ואני אוהבת. קודם כל מבחינת אדריכלות ונוף חיפה מדהימה. בכל העיר יש המון בתים מהממים, מלא בתים עתיקים יפים. זה שכל העיר על ההר זה מקבל ממדים אחרים. כל פעם כשאני ברכבת מתל אביב וחוזרת הביתה, כשאני מגיעה לחיפה זה תמיד מדהים אותי לראות את הכרמל ואת כל העיר ככה מתפשטת. חיפה היא עיר מהממת עם ים מהמם. פשוט אני ילדה של עיר גדולה, אני אוהבת את הלחץ של העיר הגדולה. אני רגילה למלא אנשים ומלא לחץ, של עבודה, של לרוץ ממקום למקום, כי 'היי, פתחו מקום חדש ואת חייבת לבקר בו'. וזה לא נגמר, כל הזמן מנסים להספיק עוד ועוד. אני כל כך רגילה לזה ופתאום להגיע לחיפה, שבה כולם רגועים, זה היה שוק. איפה אתם חיפאים? למה אתם מסתגרים?".

 

 

הייתם פה בחיפה כשהתחילו המהומות?

"היינו פה, והיה מאוד קשה. אני אדבר באופן אישי מכיוון שאני יהודייה, אבל אני חווה גם את הצד השני. אני רואה אותו מבפנים. זה מאוד קשה מה שקורה פה, ואני מבינה את שני הצדדים. ונדליזם זה דבר נורא, ונורא מה שהצד הערבי עשה וזה גם נורא מה שהצד היהודי עשה. זה נורא איך הערבים מתייחסים ליהודים וזה גם נורא איך היהודים מתייחסים לערבים. אם לא מרפים מהאגו, זה לא ייגמר. וזהו, אני לא ארחיב יותר מדי על זה. זה נושא קצת קשוח. מה שהכי כואב זה הערים המעורבות, שבהן יש קיום משותף שעובד כל כך טוב, ופתאום בשנייה שוכחים את כל מה שהיה פה ומה שעבד בינינו".

סינטה מעושנת (צילום: שירי ויצנר)

סינטה מעושנת (צילום: שירי ויצנר)

מי מבשל בבית?

"שנינו, האמת. אני לא בשלנית בכלל, אני לא אוהבת לבשל, זה לא הקטע שלי. בגדול, עד הקורונה, נביל היה היחיד שבישל. אבל בזמן הקורונה נכנסתי קצת למטבח, כי אין לך ברירה. בתור מסעדנים היינו רגילים לא לאכול בבית, כי יש לנו אוכל במסעדה. היו ימים שהייתי אוכלת בוקר, צהריים וערב במסעדה שבה עבדתי. ואז באה הקורונה ונאלצתי לבשל, כי אי אפשר היה להזמין כל יום מבחוץ, זה נמאס".

כשהוא מבשל בבית, מה הוא מכין?

"זה קצת מהכל. הוא מבשל מאוד אירופי, אבל תמיד נותן טאץ' של מזרח, אם זה תבלינים, או חריף שהוא מאוד אוהב. הוא מאוד אוהב לבשל עם זעתר וסומק שאימא שלו מכינה, וזה מטורף כמה שזה טעים. הוא ממש טוב בלקחת מנות שהן עדינות יותר בטעמים ולהכניס להן טוויסט מזרחי".

התייצבתם על התפריט?

"אני חושבת שהוא יקבל קצת שינויים בהמשך, אבל בגדול הוא יישאר בנוי על אותה משבצת. אין ברים בחיפה עם תפריט כל כך משובח".

בשבועיים שהמקום פתוח הצלחת לאפיין מי הלקוחות.

"הצבנו לעצמנו קהל יעד, מראש לא רצינו להגיע לכולם. קודם כל זה שיש אלכוהול ואנחנו מגישים חזיר, זה מסנן הרבה באופן טבעי, גם ערבים וגם יהודים. זה מחדד את הקהל שאנחנו רוצים להגיע אליו. אנשים שרצינו שיגיעו, הגיעו. המטרה הייתה לכוון לקהל בגילאים של 27 עד 45 ומעלה. אנשים שגם בגיל הצעיר וגם בגיל הבוגר ימצאו את עצמם מבחינת אווירה, אוכל וקוקטיילים. קהל בוגר יותר מן הסתם לא רוצה לצאת לברים כמו ה'אורבן' ו'עיזה' שהם נהדרים לצעירים. קהל היעד מגיע אלינו ואנחנו ממש מרוצים, זה מאוד משמח אותנו. בסופי שבוע זה אחלה, באמצע השבוע קצת יותר קשוח, ואני מבינה שאנחנו פתוחים רק שבועיים וזה בסדר גמור".

"תוך כדי שיפוץ המקום, התגבש התפריט ונעשה יותר ויותר מדויק“. Rive West (צילום: חגית הורנשטיין)

"תוך כדי שיפוץ המקום, התגבש התפריט ונעשה יותר ויותר מדויק“. Rive West (צילום: חגית הורנשטיין)

לפתוח מסעדה חדשה ולהגיש עבודת גמר באותו הזמן – זה קשוח.

"ביום ראשון האחרון הייתה ההגשה האחרונה, והיה נורא מרגש. עשיתי את פרויקט הגמר עם שני חברים מדהימים שמאוד עזרו לי, כי ידעו שעם פתיחת המסעדה אהיה חסרת זמן, חסרת שינה וחסרת הכל, והם נתנו לי משימות קטנות יותר, כדי שאוכל לנשום קצת. זה היה נורא מלחיץ החודש הזה. גם לפני הפתיחה היו הרבה לחץ וריצות. צריך לסיים מלא דברים ועדיין המסעדה לא הייתה גמורה. אפשר להמשיך לשפץ מסעדה עוד שנתיים, כי אף פעם את לא תהיי מרוצה, תמיד יש דברים להוסיף, ואז אמרנו שחייבים לקבוע תאריך פתיחה, אחרת לא נסיים לשפץ בחיים. הרי התחלנו את השיפוצים של המסעדה ביולי בשנה שעברה".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. מרגיש לי שבאו להעביר פה קצת זמן עד התחנה הבאה

    קצת קשוח לי מדי כל ההתחמקויות מנושאים קשוחים

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר