כמו רכבת משא אדירה שבמשך שנתיים וחצי הייתה תקועה במסילתה בלא ניע בשל תקלה מכנית חסרת פתרון שהתגלתה בקטר ולפתע חוברה לקטר חלופי והחלה לשעוט קדימה במלוא הקיטור לעבר יעדה – כך מתנהלת עיריית חיפה בימים האחרונים, מאז שהדיחה "קואליציית השינוי" את סגניה של קליש ומינתה במקומם שלושה סגנים מטעמה.
זה לא שכל מה שהיה תקוע עד עכשיו החל לפתע לתפקד כהלכה. עוד רחוקה הדרך לשם. אבל המשובים הראשונים המגיעים מן השטח מלמדים כי הרכבת הגדולה החלה שוב, לאט ובזהירות, את מסעה.
כמו תמיד, את השינוי הראשון, המרכזי, חשים ברוח. האווירה הקודרת ששלטה במסדרונות העירייה ובמשרדים הרבים; הפחד שאחז באלפי העובדים בשנתיים וחצי האחרונות מפני עיניו או אוזניו של "האח הגדול"; החשש מפני התנכלויות, מפני תיוגם כ"אויבים" או כ"נאמני המשטר הקודם" של אלה שיעזו לשאול שאלות, למתוח ביקורת – כל אלה הולכים ונמוגים אט-אט.
בשנתיים וחצי החולפות שמעתי מעשרות תושבים, אנשי עסקים, יזמים, פקידים, פוליטיקאים ונציגי ציבור את אותה המנגינה ממש לגבי התנהלותה של צמרת העירייה: "פנינו עשרות פעמים", הם אמרו לי, "ותמיד נתקלנו באותה התגובה: התעלמות מוחלטת!"
אכן, כזו הייתה המציאות ששרתה בלשכת ראש העיר ובקרב סובביה: חשדנות אובססיבית בבני אדם, אמונה עיוורת בקיומם של אינטרסים זרים, משוכנעות עצמית שמאחורי כל פנייה, תהא התמימה והפשוטה ביותר, מסתתר מניע נסתר ואפל.
הביטוי השגור ביותר בפיה של ראש העיר וציוצים ובפוסטים שלה ושל חבר נאמניה היה: "הזיזו להם את הגבינה!". שני אחריו היה "ניקוי אורוות" – שניהם ביטויים המסגירים יותר מכל את תפיסת עולמה: לא תיתכן דעה שונה משלי בלי שיש מאחוריה אינטרס זר, לא ייתכנו מחלוקת או ויכוח בלי שישנו מישהו המרוויח מהם, לא ייתכן שישנם יזמים או אנשי עסקים המבקשם לקדם עניין מסוים בלי ש"יגזרו ממנו קופון על חשבוני".
"כבדהו וחשדהו" הוא ביטוי נחמד ולא אחת גם חשוב, אבל בחסן שוקרי זנחו לחלוטין את חלקו הראשון של הביטוי ואימצו בחוזקה רק את חלקו השני. החשד שלט בכל. ובחשדות אי אפשר לבנות דבר ואי אפשר לקדם דבר. בדיוק כפי שבלי כבוד שום בנייה אינה אפשרית.
בימים האחרונים חשים באווירה אחרת. פקידים שחששו עד עתה "לפתוח את הפה" – מתחילים לחוש רגועים יותר. פתאום יש עם מי לדבר, אל מי לפנות.
ראשי רשויות שכנות, שרים, חברי כנסת ועובדי מדינה בכירים, שבמשך שנתיים וחצי ניסו, לשווא, להשיג את התייחסותה של ראש העיר לשלל תוכניות, מיזמים ושלל פעולות הדורשות שיתוף פעולה עד שכבר התייאשו – מתחילים בימים האחרונים שוב לפתוח בגישושים ומשוחחים עם הסגנים החדשים בניסיון לחדש את שיתופי הפעולה. והנה התוצאות הראשוניות כבר נראות בשטח: פעילויות תרבות, שנעלמו לחלוטין מרחבי העיר בשנתיים האחרונות – שוב מתקיימות. תוכניות שיובשו – שבות ועולות, מיזמים שבוטלו – שבים ומקבלים החייאה מחדש.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו התחלה טובה ומבטיחה. בניגוד לעמדתם של קליש וצוק, תקציב מאוזן איננו חזות הכל. ללא תקציב מאוזן וללא ניהול כספי נכון, כל גוף בינוני ומעלה פשוט לא ישרוד לאורך זמן. אבל תקציב הוא כלי, הוא אמצעי. צריך להשתמש בו כדי לייצר תוכן, מהות. וכשבמשך שנתיים וחצי עסוקים אך ורק ב"ניקוי אורוות" והצלת "תקציבים אבודים" ונוקטים מדיניות של חסכנות קפריזית – המחיר שמשלמת העיר כבד בהרבה מחוב לבנקים ואפילו מגירעון.
יצירת קשרים חשובה מיצירת קופה ובניית אמון חשובה יותר מבניית תקציב. כסף אפשר להשיג בשלל דרכים, אבל אמון שנהרס ויחסי עבודה שנחרבו – קשה עד מאוד להשיב.
לא מעט תוכניות יפות של התפתחות עירונית והתחדשות שכונות הציגה קליש. לא כולם בנות ביצוע, אך ניכר כי הושקעו בהן זמן ומחשבה רבים. אבל כדי להגשימן יהיה עליה בראש וראשונה לטפח יחסי אמון דווקא עם האנשים שהיא סולדת מהם יותר מכל – חברי קואליציית השינוי. בלעדיהם דבר לא יזוז כאן בשנתיים הקרובות.
וזהו אפוא מבחנה הגדול של עינת קליש – לא כמה חזק היא יודעת לצעוק על ש"מתנכלים לה", אלא כמה סובלנות היא מסוגלת להפגין כלפי "יריביה", כדי לממש ולו מקצת מתוכניותיה בזמן שעוד נותר לה.
