שלושה אירועי אקטואליה שהתרחשו השבוע בתחום התקשורת, נפרדים לחלוטין זה מזה לכאורה, לכדו השבוע את תשומת ליבי.
הראשון – שורה של ראיונות שהעניק ראש הממשלה נפתלי בנט לעיתונים המרכזיים ולגופי תקשורת מובילים בסוף השבוע. בראיונות אלה התייחס בנט למצב בזירה האיראנית, למצב הפוליטי הרגיש, למאבק בקורונה, למצב הכלכלי וכמובן, לנמסיס הגדול – ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו והתמודדותו של בנט עם גל הכעס והשנאה המופנה אליו בשל "בגידתו" במחנה הימין.
אלה היו ראיונות מרתקים, שלימדו מצד אחד עד כמה בנט שלם עם מהלכיו הפוליטיים ועם הקמת הממשלה ואינו מתחרט ולו לרגע, ומצד שני ולא פחות חשוב – עד כמה "רוח נתניהו" ממשיכה להוות איום תמידי יומיומי על יכולת תפקודה של הקואליציה ומוטיבציה להישרדותה.
הראיונות גם מלמדים עד כמה הפחד מנתניהו, שאוחז עדיין במלוא עוזו בכל צעד ושעל, החלטה והצבעה של הממשלה והקואליציה – הוא פחד מוצדק. לא מפני שנתניהו עשוי (או עלול. תלוי בפוזיציה כמובן) להפיל את הממשלה ולתפוס את מקומה בכל רגע (הוא לא יכול. לא רק בשל המשפט המתנהל נגדו ומגביל את יכולתו הפוליטית, אלא בעיקר מכיוון שלאופוזיציה, נכון להיום, אין כל יכולת להפיל את הממשלה ברוב של 61 חברי כנסת, כפי שדורש החוק), אלא מפני שאליבא דבנט, נתניהו אמר לו במפורש, בטרם קמה הממשלה, כי אם יעז לצאת מבלוק הימין נתניהו "ישלח בו את צבאו" – צבא הטוקבקיסטים והבוטים כמובן. והרי זה בדיוק מה שהוא עושה מאז שקמה הממשלה…
האירוע השני בתחום התקשורת אירע בתחילת השבוע בעיתון הנפוץ במדינה. הנהלת "ישראל היום" הודיעה כי העורך הראשי, בועז ביסמוט, עוזב מיידית את העיתון. לא ברור עד כה אם מדובר בהתפטרות או בפיטורים, וגם לא ברור בדיוק מדוע נעשה הצעד הדרמטי הזה, אבל לפי ההערכות הסיבה היא רצונו של העיתון לשנות קו ובמקום להיות עיתון התומך ומשרת את נתניהו, כפי שהיה עד כה, מבקשת עתה הבעלים מרים אדלסון לשוות לעיתון תדמית ניטרלית יותר ופחות "שופרית".
האירוע השלישי בתחום התקשורת שאירע השבוע הוא עדותו של דוברו של נתניהו לשעבר, בועז סטמבלר, במשפטו של נתניהו בתיקי האלפים בעניין שליטתו של נתניהו בנעשה באתר החדשות "וואלה!". "היה ידוע שבאתר 'וואלה!' אפשר לשנות כותרות ולדאוג למיקומים טובים, אפשר להכניס יותר תמונות ולשים במיקומים יותר בולטים", העיד סטמבלר והוסיף: "באתרים אחרים, חוץ מ'ישראל היום', ההיענות הייתה קטנה מאוד".
אף ששלושת האירועים הללו נפרדים זה מזה, חוט עבה למדי קושר ביניהם. שמו של החוט הוא, כמובן, בנימין נתניהו. האיש שבמשך 12 שנה שלט במדינה ללא עוררין, ממשיך גם עתה, בהתנהלותו, בדבריו ובהשפעתו על הזירה הפוליטית והציבורית, להשפיע בכל יום על הדרך שבה מתנהלת המדינה ולקבוע את סדר היום.
וזהו למעשה המכנה המשותף לשלושת האירועים הללו: שליטה בסדר יום.
פוליטיקאים ומנהיגים משקיעים בכל יום, בכל רגע, משאבים ומאמצים מרובים במאבק הסיזיפי הבלתי נגמר על קביעת סדר היום התקשורתי והציבורי. הם מנהלים יחסי גומלין עם עיתונאים, עורכים ומו"לים כדי להשיג חשיפה בעיתונות; הם יוזמים מסיבות עיתונאים, כנסים ודיונים, משיקים מיזמים, גוזרים סרטים, נושאים נאומים. הכל כדי להיכנס לעיתון או למהדורת החדשות.
רוצים להישאר מעודכנים?
מיומם הראשון בזירה הפוליטית הם יודעים היטב ש"המדיום הוא המסר" ושכדי להיות נוכח בעולם הפוליטי ולהמשיך בקריירה הציבורית, עליהם לדאוג בראש וראשונה להיות גם במדיום, כלומר בתקשורת. התוכן חשוב פחות. העיקר להיות במסך, ברדיו, בעיתון, באינטרנט.
אם אתה שם – אתה קיים!
ורק אצלנו, בחיפה, נראה כי עינת קליש-רותם היא היחידה שאיננה מבינה זאת. היא מסרבת להפנים את חשיבותה של תקשורת ההמונים ביכולת לקבוע סדר יום ולשלוט בו. במקום זאת, היא מעדיפה להמשיך ולנסות לשכנע את הציבור באמצעות פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר ושלל תמונות של בישוליה.
היא עושה זאת, כי היא חושבת שהציבור זנח את התקשורת "המסורתית" ונמצא בעיקר ברשתות החברתיות. הציבור אמנם נמצא ברשתות החברתיות, אבל מנבחריו ומנהיגיו הוא מצפה להיות גם שם וגם שם – גם לדבר אל הקהל במישרין בפייסבוק וגם לתת תשובות לשאלות קשות ומאתגרות בראיון עיתונאי "אמיתי". אם הוא לא שם – הוא לא קיים.
