החיים שלי הם לא מיוחדים: נולדתי בשנות ה־70, אמא שלי עלתה ארצה ממרוקו ואבא מפרס. אני נשואה פלוס שניים וכלבה. נכון, יש לי משכנתא והלוואה על הרכב, אבל היי — יש לי בית ורכב רשומים על שמי. אני אוהבת ללבוש שמלות, ולפעמים בחורף, כשקר בחוץ, אני לובשת מכנסיים.
אני אוהבת ללמוד, יש לי תואר ראשון ושני ואפילו תואר שני נוסף לאחר שהלכתי ללמוד שוב בגיל 40. אני עובדת כשכירה וכעצמאית, ולעבודה אני נוהגת עם חלונות פתוחים ושומעת בקולי קולות מוזיקה: נורית גלרון, שלמה ארצי וטונה. כזו אני – תקועה בין שנות ה־80 לשנות ה־2000.
בשעות הפנאי אני רצה ברחובות סמוך לבית שלי. בשנה שעברה אפילו רצתי חצי מרתון בפריז. ליד המיטה שלי מונח הספר “ערות – נשים מדברות מיניות” מאת תמר מור-סלע. בעיר כבר נושבת רוח של בחירות ואני מתלבטת באיזה מועמד — או אולי מועמדת — לתמוך.
כל הפרטים האלה שהבאתי כאן הם לא ממש נוצצים, אולי אפילו קצת טריוויאליים. באמת?
יש לי שני ילדים ולא יותר בזכות הגלולה למניעת היריון. אולי זה בעצם בזכות מהפכת השחרור המיני, וליתר דיוק — בזכות נשים שלאורך ההיסטוריה נלחמו על זכותן של נשים על גופן. נלחמו על זכות הבחירה – אם להיות אמא, אם ללדת בבית או בבית חולים, ואולי בכלל לעשות הפלה. נשים שנלחמו על זכותן של נשים ללכת ברחוב ולהרגיש בטוחות, ללכת לעבודה בלי שיקראו להן מיידלע או ילטפו את ישבנן.
יש לי רכוש וכסף ואפילו חדר משלי – בדיוק כפי שאמרה וירג’יניה וולף עוד בשנת 1929: “חייבת אשה שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים”. אז אמנם עדיין לא כתבתי רומנים, אבל לי ולנשים אחרות יש הזכות לכתוב, לדבר ולשיר.
רוצים להישאר מעודכנים?
אתם בוודאי זוכרים את ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה: פעם נשים לא יכלו ללמוד, לבחור, להיבחר, להיות בעלות רכוש. לעזאזל, נשים בעצמן היו רכוש. ומה לגבי ההחלטה ללבוש מכנסיים או אולי שמלה עם כיסים? גם היא לא היתה ברשימת הזכויות של נשים. כן, אני יודעת, מכנסיים נראים כמו זוטות, אבל בבוקר, כשאת מתלבטת מול הארון מה ללבוש, יש לך הזכות להתלבט.
החיים האלה שלי, הטריוויאליים, לא היו יכולים להתקיים כמו שהם בלי כל אותן נשים לאורך ההיסטוריה ששינו את העתיד. ולי, לכן ולכם יש תפקיד ברור: להמשיך ולשנות את המציאות היומיומית למען הבנות והבנים של כולנו. כי פמיניזם אין פירושו שנאת גברים או כוחנות. פמיניזם זה הזכות לחיות חיים מתוך כבוד ושוויון. פמיניזם זה ללמד את הילדים שלנו להעריך את עצמם והאחד את השני. פמיניזם זה הזכות לחברה אכפתית וחופשית, בלי הבדל של דת, גזע ומין.
“לפני 20 שנה המילה פמיניזם היתה סטיגמטית. להיות פמיניסטית היה להיות משוגעת”, אמרה חברת הכנסת לשעבר יעל דיין. אני תוהה אם להיות היום פמיניסטית זה להיות פחות ממשוגעת. אני מקווה שכן, אבל אני לא בטוחה. אני מאחלת לי ולעצמנו שלא נשמע את המשפט “הפמיניזם עשה את שלו, הפמיניזם צריך ללכת”, כי בכל פעם שמישהו/י אומר/ת את המשפט הזה, אי שם פיה מתה ואי שם אשה נרצחת על רקע רומנטי. אני מאמינה בפיות ובאגדות, אבל לא רק באגדות. אני בעיקר מאמינה בכל הנשים שפילסו לי את הדרך לחיות את חיי הנוכחיים בקושי פחות גדול בהרבה משלהן, ואני מוקירה להן תודה.
הכותבת היא פמיניסטית אופטימית ופעילה באשה לאשה
גם פמיניסטית
פיהוק גדול