בשבוע שעבר, באחד מערבי חול המועד, ישבנו בפאב שכונתי קטן בכרמל. זו היתה שעת ערב קרירה של אביב — העת הזו בשנה שבה מזג האוויר טרם החליט אם הוא חורף או שמא הוא כבר נערך לקיץ ומקבל את באי הרחוב במין הפכפכות עונתית.
בהתרשמות ראשונית ובלתי מחייבת בעליל נראו לי כמעט כל יושבי הפאב מקומיים — תושבי השכונה או סמוך לה — שאימצו זה מכבר את המקום כמוקד בילוי לילי שקט, רגוע, צנוע ומסביר פנים. תוכו של הפאב זעיר ממש ואפלולי. אין בו שולחנות אלא רק דלפקי בר שכל הכיסאות שלצדם מתמלאים מהר מאוד. לכן מרבית הבליינים יושבים בחוץ, תחת כיפת השמים, ושותים שם את כוס הבירה שלהם. חלקם נסמכים על המעקה שבין הרחבה לכביש ומשוחחים.
ובעודם מנהלים את שיחותיהם, שותים את משקאותיהם וחלקם גם מעשנים ברוגע, חלפה בי לפתע ההבנה עד כמה טבעי, נורמלי, מתבקש ומובן מאליו הוא המראה הזה, עד כמה פשוט הוא השילוב שבין פאב או בית קפה מקומי, פינתי, שכונתי קטן לבין הוויית תושביו ואורחיו. קהילה מקומית קטנה.
חשבו על זה: כמה פאבים או בתי קפה שכונתיים אתם מכירים בחיפה? ואיני מדבר על סניף שכונתי של אחת מהרשתות המוכרות ששולחות את זרועותיהן לכל עבר. כולם מכירים אותם, יושבים בהם, נהנים לרוב מתפריט לא רע, סועדים, שותים, משלמים והולכים. שליטתן של הרשתות בשוק המסעדנות ובתי הקפה היא עצומה, ונתח הלקוחות הגדול ביותר נמצא ברשותן באופן קבוע.
אבל רוב הסועדים שמבלים ברשתות אלה הם בגדר מבקרים מזדמנים. הם נכנסים מפני שעברו במקרה במקום ומתחשק להם לאכול או לשתות משהו. או אולי הם בפגישה חברית או עסקית או באירוע משפחתי קטן. הם מוצאים שם את מה שבטנם מחפשת, ואחר כך עוזבים את המקום.
הרשתות הללו הן עסק ששיקוליו הם כלכליים ותו לא. היום הוא כאן, מחר הוא שם. למיקום אין כל חשיבות בתוכנית העסקית זולת התאמתו לשורת הרווח.
רוצים להישאר מעודכנים?
האורחים המזדמנים לבית קפה שכזה הם לקוחות — לא יותר ולא פחות. לקוחות במובן השיווקי, הכלכלי, הקפיטליסטי אם תרצו. מטרתם היא להזמין מוצר — מזון או משקה — לקבלו בחיוך מהמלצר או מהמלצרית, לצרוך אותו במקום, לשלם תמורתו ולהשאיר טיפ נחמד. הם קיימו את חלקם, המקום קיים את חלקו, וכולם מרוצים.
כך עשו רשתות האופנה הגדולות לחנויות הבגדים הקטנות, כך עשו הקניונים לעסקים הקטנים, כך עשו רשתות בתי הקולנוע לאולמות השכונתיים, וכך עשו רשתות הקפה לבתי הקפה השכונתיים ולפאבים.
אבל למרבה השמחה, בשנים האחרונות המגמה משתנה. יותר ויותר יזמים “קטנים”, רובם צעירים ובעלי תשוקה של ממש, מחליטים לומר “לא עוד!”, ובמקום לחפש לנהל איזה סניף מקומי של רשת הם מעדיפים להשקיע את כספם בפתיחת עסק משלהם בשכונת מגוריהם או סמוך לה.
מסייעת להם ברוח גבית נעימה החזרה אל הקהילתיות — תופעה תרבותית שראוי גם עליה להרחיב את הדיבור. התושבים מחפשים קהילה ומוצאים אותה בבית הקפה השכונתי. כך נוצרים קשרים, כך נוצרת תרבות, כך נוצרת קהילה.
וכך, אט אט, “המרחב הציבורי”, שהחל לפני כ־200 שנה בבתי הקפה של אירופה ואחר כך נבלע אל הרשתות החברתיות, שב אל הרחוב ומביא עמו רוח חדשה. יש לקוות שזו תלך ותתפשט ותשיב לעצמה את השליטה בחיי הפנאי של החיפאים.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
