פגשתי השבוע חברה מהדר — השכונה שבה אני גרה — ותוך כדי שיחה ערה על מצב השכונה והתרעומת שהתעוררה על ההזנחה והמפגעים, עלה הנושא שלנו, הנשים – סוגיית הביטחון האישי של נשים במרחב הציבורי באזורים רבים בחיפה ובעיקר בהדר.
היא סיפרה שכאשר היא גרה בבניין ברחוב סמוך לשוק תלפיות תקפו שכנים מהבניין באלימות את חברתה. החברה התלוננה כמובן למשטרה. ומה עשתה המשטרה? הגיעה, ראתה במי מדובר והניאה את החברה מלהגיש תלונה מכיוון שהשוטרים חששו לשלומה ופחדו ממה שעלולים לעשות לה לאחר מכן מי שתקפו אותה.
הבנתם? האשה מותקפת באלימות, וענישה וצדק הופכים לסכנה שגורמי החוק מזהירים מפניה. חלם, הארלם — תקראו לזה איך שתרצו. לאחר מכן, ובעקבות השיחה, כתבתי סטטוס בפייסבוק שבו שאלתי נשים מה גורם להן להיעדר ביטחון במרחב.
התשובות היו מפתיעות ומנומקות. נשים מזהות טוב מאוד את המפגעים, את חוסר המשאבים ואת ההזנחה שגורמים להן להיעדר ביטחון ולתחושת פחד במרחב. אחרי הכל, אי אפשר לחמוק מהתחושות האלה. אמנה כמה גורמים לבעיית הביטחון האישי של נשים, אשר בולטים מאוד בחיפה בכלל ובפרט בהדר, בהתבסס על התגובות לפוסט ועל דוח ארגון אשה לאשה בנושא.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעיה אחת היא היעדר שיטור ופיקוח משטרתי ועירוני. הדבר מייצר איים של “מערב פרוע” שבהם הכל מותר. החוק מורחק ממקומות אלה כחלק ממדיניות ברורה, והאנדרלמוסיה חוגגת. בניינים נטושים וגינות עזובות הופכים למוקדי פשיעה חשוכים ומאיימים. נשים מעידות שהן נאלצות לעקוף את האיים הללו, בעיקר בלילה.
בעיה נוספת היא קירות וכניסות דמויות בונקרים שחוסמות את הנראות של מי שעומד מאחוריהן. על תופעות אלה ניתן להקל באמצעות תאורה, גיזום של צמחייה שגדלה פרא ושיטור לילי. בעיה אחרת היא מוקדי זנות ודירות דיסקרטיות שחושפים את הנשים ברדיוס שלהם להטרדות מיניות ולאלימות מצד סרסורים ולקוחות. ואל כל אלה מצטרפת הזנחת תשתיות, שמעבר לכך שהיא גורמת למפגעים תברואתיים ובטיחותיים היא מייצרת תחושה לא נעימה באופן כללי.
נקודה אחת שבולטת מעל לכל היא עניין התאורה. הטיפול בבעיה זו אינו כרוך בשיפוץ כללי של הרחובות ובעיסוק בגורמי פשיעה שאין ספק באשר לחשיבותם. לתאורה יש כוח רב בהפיכת המרחב לבטוח ולנעים יותר.
הטיפול בכך צריך לכלול החלפה של התאורה ה”רומנטית” בתאורה לבנה, ביסוס של תאורה באזורים חשוכים ויצירה של רצף תאורה שלא יפגע בתושבים אבל יביא לתחושת ביטחון בסיסית. מדהים שאפילו בעיה פתירה ומובנת מאליה כל כך לא מקבלת מענה באזורים רבים, ואם כן — זה קורה באופן חלקי ואיטי מדי. נדמה שצריך להזכיר בכל פעם מחדש שנשים מהוות יותר מ־50 אחוז מהאוכלוסייה, ולמרות שבחיפה ייצוג הנשים במוקדי הכוח הציבוריים בעלי ההשפעה הוא חסר ביותר, אנחנו לא הפקר.
הכותבת היא אקטיביסטית חברתית ופעילה פוליטית במפלגת העבודה
