ריצות למרחקים ארוכים הן לא רק מטאפורה להתמדה, לנחישות ולעיקשות שמשתלמות לבסוף. ריצות למרחקים ארוכים הן גם, פשוטן כמשמען, פעילות ספורטיבית אינטנסיבית ומאתגרת שהפכה בשנים האחרונות לחלק מובנה בסדר יומם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם ושל רבבות אם לא מאות אלפים גם בישראל.
להיות רץ למרחקים ארוכים זה להיות אדם בעל משמעת עצמית גבוהה, סיבולת (לא רק סיבולת לב-ריאה, אם כי היא לחלוטין נחוצה בריצות ארוכות, אלא גם – ואולי בעיקר – סיבולת נפשית), כושר התמדה וכמובן כושר גופני.
אבל להיות רץ למרחקים ארוכים זה גם להיות חלק מדבר מה שלם שגדול ממך ומסך חלקיו. אף שזו קלישאה שחוקה, זה גם נכון. הרצים למרחקים ארוכים חולקים לא רק תכונות פיזיולוגיות משותפות ולא רק את תכונות האופי שציינתי, אלא גם תכונות משותפות שהן החשובות מכולן – חדוות ניצחון, תשוקה להשגת היעד.
כל רץ שמתמיד במשימתו מציב לעצמו יעד מיד עם תחילת הריצה או האימון. זה יכול להיות מרחק מסוים שאותו הוא מבקש לגמוע, זמן מסוים שהוא מבקש להשיג, מסלול מסוים שהוא שואף לסיים או תוכנית ריצה מסוימת שהוא הציב לעצמו. אין זה משנה מהו היעד, מטרתו תמיד היא אחת – להשיג אותו.
אין זה משנה גם אם היעד הוא קשה, קל או סתמי לחלוטין. היעד הוא המטרה והשגתו היא האתגר. וזה בדיוק מה שמושך אנשים כה רבים אל הספורט הארובי המפרך הזה – הרצון לסמן יעד ולהשיגו.
בשבוע שעבר התקיים בפעם הראשונה מרוץ הלילה של חיפה. במרוץ השתתפו כ־3,000 רצים שנחלקו בערך שווה בשווה בין המקצה הקצר של חמישה ק"מ למקצה הארוך של עשרה ק"מ.
רוצים להישאר מעודכנים?
השתתפות במירוץ כזה היא מרתקת וחווייתית אפילו ואולי במיוחד אם אינך רץ מקצועי. הגוף שאינו מורגל תמיד בריצות מפרכות שכאלה או בתנאים האקלימיים השוררים בנמל חיפה בשעת ערב קיצית עשוי להתנגד, להתייסר ואף לבגוד ולהפוך את הריצה לסיוט.
אבל יש משהו משכר, מדבק ומעורר מוטיבציה בריצת שטח ארוכה (בניגוד לריצה במכון כושר על מסלול נע), בחלוקת החוויה עם רצים אחרים ובתחושה שכולכם חולקים יחדיו את המאמצים, את הזיעה, את הקושי ואת המטרה. מבין המשתתפים, מלבד הרצים שגומעים את המרחק עד סופו, יש גם משפחות עם ילדים, בני נוער, תלמידים, חברי מועדוני ספורט ופנאי, עובדי מפעלים ותאגידים, עובדי עירייה ועוד.
עמידה ביעדים אינה מטרה עבורם. ההשתתפות היא המטרה. הם נרשמים לריצה, מארגנים בדרך כלל חולצות וכובעים תואמים, מניפים דגל או בלון קבוצתי ורצים ביחד את המסלול. גם אם הם לא עושים זאת במקצועיות, גם אם זמנם הוא ארוך מאוד ואפילו אם הם לא מסיימים את המסלול, ההשתתפות והחוויה המשותפת הן המטרות.
הכבישים הופכים למסלול ריצה המוני, עוברי אורח נעמדים בצדי המסלול ומריעים, ולמרות שיבושי התנועה והחיים לתושבים, לרוב איש לא מתלונן וגם התושבים שאינם שותפים חולקים את החוויה.
הריצה למרחקים ארוכים, שהיא אולי הספורט האינדיבידואלי ביותר שקיים, הופכת בריצות מאורגנות שכאלה, שהן מקצועיות בחלקן ועממיות בחלקן, לאירוע תרבות עירוני, קהילתי וקולקטיבי שמעמיד במרכזו לא את הריצה אלא את חוויית השיתופיות, את ההישגיות המשותפת ואת הסולידריות בין המשתתפים, וזאת תוך עידוד של אורח חיים בריא ופעילות גופנית. זוהי חוויה אורבנית טהורה שיש להמשיך ולפתח.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
