יש הרבה דברים שיכולים להכין אדם לחיים מחוץ לטווח חומה של מדורת השבט. בדרך כלל אלה חוויות טראומטיות שמנתצות את סכמות האמון והביטחון בשלמות העולם ובאשליה שהוא דואג לך. חוויות כמו גירושים של ההורים למשל עשויות לערער אצל ילדים את הנרטיב הבטוח ולעמת אותם עם העובדה שהם לא חלק משלם הרמוני. כך זה היה אצלי לפחות. בכלים ילדותיים גיבשתי לעצמי הבנה שאני צריך לדאוג להישרדותי הפסיכולוגית בעצמי כי המשפחה לא תעשה את זה למעני. גיוס לצבא עשוי לתפקד גם הוא באותו אופן ולהבהיר לאדם בגיל צעיר מאוד שהוא חלק מכלל שבמקרים רבים רואה את טובתו כמשנית. זה טבעי – מדורת השבט היא במידה רבה אשליה, וחשוב שאדם יצליח לבחור לעצמו את הדרך להתחמם, אם זה במובן ההישרדותי ואם זה במובן האידיאלים שהוא בוחר לחיות לאורם. זוהי למעשה הגדרה של גבולות העצמי. יש כמובן כאלה שמלכתחילה מדורת השבט מרחיקה בעצמה (כמו בני מיעוטים – פלסטינים במקרה הישראלי) ואפשר להפליג כאן בכל מיני אפיונים של מי שחם לו יותר ומי שחם לו פחות במובנים חברתיים, מעמדיים ואתניים.
אותה יכולת הישרדות פסיכולוגית שמתפתחת כאשר אתה מבין שהטקסים, הסמלים ושאר האלמנטים שמדורת השבט משתמשת בהם כדי לקשור אליה את חבריה לא באמת מספקים את החיוניות הנחוצה, היא חשובה מאוד. לחיפאים היא חשובה במיוחד, והשנה הקרובה תעשה אותה לחשובה שבעתיים משתי סיבות. האחת היא כובד משקלם של הנושאים שעומדים על הפרק להכרעה בהקשר של עתיד העיר, והשנייה היא העובדה שמדובר בשנת בחירות ארציות שיתקיימו לכל היותר בנובמבר 2019.
מנינו בשבועות האחרונים, כולל בגיליון זה, כמה פעמים את ההכרעות הקריטיות לגורל העיר שנמצאת ממש עכשיו בנקודה שיהיה קשה מאוד לחזור ממנה אם תושבי העיר ונציגיהם לא יידעו להגדיר את גבולותיהם. עתידה של התעשייה הכבדה במפרץ יזכה לחיזוק בלתי רגיל אם תאושר התוכנית של בז”ן להקים תחנות כוח. נגד תוכנית זו צריך להתייצב איתן בלי להתבלבל, וזאת בשם האינטרס החיפאי. הוא הדין לגבי התוכניות הנמליות השונות – שטחי עורף הנמל, שטחי האחסון לכימיקלים מסוכנים ורציפי הדלקים למיניהם. תוכניות אחרות כגון זו שתקבע את תוואי הרכבת, התוכניות לשטחי תעסוקה נקיים באזור מפרץ חיפה ומימוש הקמתו של פארק הקישון, הן כולן תוכניות שיוכרעו וייושמו בקרוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
פעמים רבות מפנים האשמות נגד תושבי חיפה שלא יוצאים בהמוניהם למלחמות על עתידה של העיר. חלק מזה קשור אולי לתחושת השייכות למדורת השבט הכללית. התודעה החיפאית היא לא מקומית, או לא מספיק כזו. אנחנו עדיין מטים אוזן לטענות בדבר “אינטרסים לאומיים” בהקשר של התעשייה, הנמל ואחסון החומרים המסוכנים, ולא דואגים לאינטרסים הקיומיים שלנו. כסות העור שבה אנו מהלכים כחיפאים היא רופסת, ערטילאית ולא מכירה את גבולות עצמה, הגבולות ממש, הטריטוריאליים. במובן מסוים זו תמונת מראה של גוש דן שרואה בעצמו את חזות הכל ועל כן הכל מגיע לו. גם חיפה אובדת בכוליות הזו, אלא שהיא חושבת שלא מגיע לה דבר.
העובדה שאנו נמצאים בפתחה של שנת בחירות, יהיה אורכה אשר יהיה, היא משמעותית משום שזה ישמש שוב להסטת תשומת הלב מהאינטרס המקומי. קו פרשת המים שוב ישורטט בין ביטחון לכלכלה, עם דגש על ביטחון בתיבול של היפר לאומיות וחוקי נאמנות וצנזורה. נושאים כמו רווחה ואיכות הסביבה שוב יידחו לעתיד בלתי ידוע או יצוירו כתוכניות לאומיות פיקטיביות להורדת המע”מ על פירות ושאר ירקות. סימפטום מעניין לכך יהיה שוב תת ייצוג ניכר לחיפה ברשימות המועמדים לכנסת במקומות ריאליים. זה לא במקרה – זה בכוונה.
הבחירות המקומיות בחיפה עוררו עניין בקרב תושבים רבים שעד כה ראו בפוליטיקה המקומית נושא פרובינציאלי משני בחשיבותו. את התובנה הזאת חייבים לחזק. כדי שחיפה לא תוצמת על ידי כוחות שלא רואים את האינטרס של תושבי המקום יש לעודד את התפתחות התודעה המקומית הייחודית, שהיא נפרדת מהתודעה הלאומית. אין לנו אם גדולה ורחומה ואב דואג ומגונן שם בירושלים. לא ידאגו לנו אם לא נדאג לעצמנו.
