כשהקטנה היתה בת עשרה חודשים גילתה אשתי בדרך הקשה שהיא אלרגית לטחינה ולבוטנים, ומאז חיי הנשנושים שלי הם לא פשוטים בכלל. כל חטיף שנכנס הביתה עובר בדיקה דקדקנית לנוכחות של שומשום ובוטנים, כאשר גם חטיפים שרק עלולים להכיל אחד מהנ”ל נשארים בסופר. כמובן שזהו מחיר שאני משלם באהבה גדולה תמורת בריאותה של הקטנה, אבל עדיין היה נחמד אם לא 90 אחוז מהחטיפים היו עושים כסת”ח וכותבים בענק “עלול להכיל בוטנים”. בכל אופן, מתברר שהקביעה היא לא סופית ושאלרגיות יכולות להיעלם כפי שהגיעו, וכך מצאתי את עצמי השבוע במיון ילדים בבית החולים כרמל לאשפוז יום שבו הקטנה עברה בחינה מחודשת של האלרגיה לשומשום. אני כמובן התכוננתי נפשית למחטים ולדקירות, אבל מסתבר שמדובר בעצם בשלב הטעימות שבו הילדה תלקק טחינה גולמית כל רבע שעה במשך שעתיים. חבל שלא ידעתי את זה לפני כי הייתי מביא קצת שום, לימון, מלח וכיכר לחם וחוסך את השחיטה של הקפיטריה בבית חולים.
אחרי שחיכינו 45 דקות בתור לחניה שתתפנה עברנו לחכות בתור ליחס מצד אחות או רופא מטפל. להבדיל ממיון רגיל, האלימות היחידה במיון ילדים באה לידי ביטוי בריב זאטוטים על צעצוע כלשהו במשחקייה, וגם הריב הזה מסתיים בחיבוקים ובריצות ספונטניות במסדרונות המחלקה. בסופו של דבר יצאה לכיווננו אחות נחמדה, ולפני שהספקנו להגיד את שמנו נדחפו לסיטואציה אם ובתה עם הנכד על הידיים והתרעמו על כך שהם היו לפנינו. בלי הרבה דרמה הנהנתי לאחות ההמומה שזה בסדר ושהיא יכולה לגשת אליהם, גם ככה אנחנו פה לחצי יום. המהלך השתלם לי בסופו של דבר כי מסתבר שיחס גורר יחס, וכך זכינו ליחס טיפה מועדף בהמשך היום שכלל חיוכים, מתנות, התחשבות בצרכים וכמובן שחרור מוקדם יותר מהצפוי.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי שיישרנו את ההדורים עם חברי הצוות, עם המשפחות במקום ועם הפועלים הזרים במרפסת, עברנו לשלב הטעימות שכלל שמונה מזרקי פלסטיק עם כמויות שונות של טחינה גולמית בכל מזרק. שלושת המזרקים הראשונים עברו בהצלחה רבה כי הילדה לא ידעה למה לצפות והכמות כולה חדרה בלחיצה אחת. מהמזרק הרביעי ואילך הנושא הפך מורכב והיינו צריכים לגלות יצירתיות. המזרק הזה הגיע עם מעדן אהוב, עבור המזרק החמישי נאלצתי לרכוש עוגת שוקולד בקפיטריה, במזרק השישי הרמנו הפקה שלא היתה מביישת את הפסטיגל בשביל ליצור הסחת דעת, במזרק השביעי גנבנו דבש ולחם מחדר האוכל ובמזרק השמיני בעיקר התפללנו. אבל עצם העובדה שעברנו את כל המזרקים היתה בשורה נפלאה עבורנו, כי זה אומר שהילדה כבר לא אלרגית לשומשום.
בשלב ההוא כבר התחלתי לדמיין איך היא ואני מנגבים חומוס בחומוסייה אמיתית, איך אני מלמד אותה את הסודות הכמוסים של הכנת טחינה ביתית, איך סוף סוף אפשר לפזר שומשום על הבורקסים שאנחנו כל כך אוהבים ואיך אני מפזר לה זעתר עם שומשום על כל מאכל אפשרי. אבל לבסוף לא עצרנו בחומוסייה כי היא נרדמה דקה אחרי שהושבנו אותה על כיסא הבטיחות. ככה זה כשאתה לא מתלהב ולא מתרגש ממשהו שאתה בכלל לא מכיר כמו חומוס. אבל אני לא מרים ידיים, לא רחוק היום שבו היא תבקש תוספת חריף על המסבחה.
