אז טסנו לבודפשט – עיר שכל מי שביקר בה אומר שהיא מהממת. בניגוד לפעמים קודמות שבהן טסנו עם לביא, האריזות לא היו מסורבלות, האופציות היו אין סופיות, יכולנו לתכנן מה שבא לנו בלי להתחשב בצרכים כמו האכלה, שעות שינה, רעש והגבלת כניסה. תכננו להפסיד כסף בקזינו, לצפות בשתי הצגות לפחות, לשתות בארבעה פאבים, לעשות רואוד טריפ מחוץ לעיר ושופינג במרכז העיר, להתפנק במרחצות ולא להשתמש אפילו בחיתול אחד.
היינו כמו זוג צעיר ומאוהב. בזמן שבארץ פקדו השיטפונות, אותנו פקד השרב. וזה ממש לא היווה מכשול, נהפוך הוא – עדיף לטייל בשמש במקום בגשם. לא הצטיידנו בכלום, אפילו לא במים, ולמרות ההבטחות שבבודפשט הכל זול, בגלל שעברנו רק במקומות מתוירים הכל עלה פי עשרה. אז שתיתי כמו גמל, או ליתר דיוק כמו אשה בהיריון, וכיאה להיריונית שירותים הם מצרך חשוב. להפתעתנו, בניגוד לחוויות בין לאומיות קודמות, ההונגרים, חוץ מהעובדה שהם לא דוברי אנגלית בשום צורה, לא מאפשרים לתיירים להתפנות. גם אם הן נשים וגם אם הן בהיריון. ביום הראשון התעצבנתי, ביום השני הייתי מתוסכלת, וביום השלישי החלו כאבים מוזרים. הטיול הפך מהר מאוד למסלול שהנקודות המרכזיות שלו הן שירותים ציבוריים. וכל ביקור בשירותים כאלה עולה יורו. לפחות.
התנחמנו בכך שנטרוף את כל המאכלים המעולים שיש להונגרים להציע, הרי בכל מסעדה יש שירותים. “12 ישראלים הורעלו מסם הדטורה שנמצא בפפריקה המקומית” – זו היתה הידיעה הראשונה שקפצה לי לנייד עם הנחיתה בהונגריה. אז כמובן שלא יכולנו לסמוך על שום תבשיל מקומי או על מאכל אדום באופן כללי. סמים בחינם זה סבבה, אבל דווקא עכשיו, כשאני בהיריון? אז לקחנו את הרכב, יצאנו מהעיר ונסענו הכי רחוק ככל האפשר, עדיין מתרגשים, אופטימיים ומאוהבים. הגענו לאגם רומנטי בדיוק לקראת השקיעה. שנייה לפני העלייה למעבורת הצטלמנו להנאתנו, וכשביקשנו לעלות עליה הודיע המפקח בחיוך מעצבן שהרגע נסגרו השערים ושאנחנו מוזמנים לעשות עיקוף של שעתיים כדי להגיע לנקודה שנמצאת במרחק של דקות ספורות של שיט במעבורת. כמובן שפספסנו את השקיעה, את הנופים היפיפיים, וגרוע מכל – את המסעדות שכולן נסגרות בשעה 21:00 על השעון.
רוצים להישאר מעודכנים?
רעבים ומאוכזבים נשארנו לישון בקרבת האגם. למחרת בבוקר התברר לנו שזאת "לא העונה", וחזרנו לעיר. הפעם שכחנו את הדרכונים בחדר אז לא יכולנו להיכנס לקזינו, המועדונים שאליהם הלכנו היו סגורים באותו הערב, וכשחשבנו ששום דבר כבר לא יכול להשתבש נגנב הטלפון הנייד של אריק שהיה בו הכל – הקוד של כרטיס האשראי, הקוד לכניסה של מקום הלינה שלנו והתמונות שצילמנו. ואם זה לא מספיק, לשם גם נשלחה ההודעה שהטיסה שלנו בחזרה לארץ הוקדמה.
את ההודעה הזאת גילינו כמובן רק ברגע האחרון, ואתם בטח יכולים לתאר את הלחץ שבו היינו שרויים. הגענו לשדה התעופה אחרי שוויתרנו על המון דברים שדחינו ליום האחרון ועלינו על המטוס. הרגליים שלי היו נפוחות, הבטן שלי כאבה, ואחרי שלוש שעות, כמה דקות לפני הנחיתה וכשכבר התנחמנו בכך שבקרוב נראה את לביא שהתגעגענו אליו כל כך, החלו לי צירים. זה היה כנראה תוצאה ישירה של כל החוויות שעברנו (בנות – אסור להתאפק! הונגרים – תשנו מנטליות!). הכאב היה בלתי נסבל. החלפתי צבעים והרגשתי שבעוד שנייה הבטן שלי תתפוצץ. מהמטוס טסנו לחדר המיון של בית החולים אסף הרופא, ובמקום לחבק את לביא בשתי ידיים החזקתי ביד אחת בדרכון וביד בשנייה בעירוי.
הדברים הנ”ל הם סיכום הטיול מהצד הפולני והממורמר שלי. הצד הפחות הורמונלי מספר שבסך הכל נהנינו ושהטיול ברובו היה כיף, מלא חוויות וחיבר עוד יותר ביני לבין אריק. צחקנו על הכל, התפעלנו מהנופים ושמחנו לא לספור קלוריות (ככל הנראה היתרון היחיד בסטטוס היריון שלי). עכשיו נותר לנו לנוח מהחופשה. לביא כמובן התבאס עלינו, אבל היי – צרת רבים חצי נחמה.
