אני מאומצת. אף אחד במשפחה שלי לא דומה לי, אני לא מזכירה בכלום אפילו דוד רחוק. עם השנים זרקו לי הערות כמו “את האף רואים שלקחת מאבא” או “המבנה הוא של אמא, מיד רואים”, ואני תמיד נלחמתי עם עצמי לשתוק, להנהן, לחייך ולהמשיך הלאה. האבא שאימץ אותי נתן לי הכל. הוא נתן לי חיים יותר מאשר כל אבא אחר ביולוגי שהכרתי אצל חברותי ותמיד היה שם בשבילי. לפעמים חברים שהכירו את הסיפור לא הבינו למה אני קוראת לו “אבא” ולא בשמו, ואני תמיד הסברתי שהוא האבא היחיד שלי.
לפני כמה שנים גיליתי שהוא הקפיא זרע, על כל מקרה שלא יבוא. כנראה שהוא רצה להאמין שעוד יבוא נס ושהרפואה תצליח לפצח את המקרה שלו ושל אמא שלי. המידע הזה נתקע לי בראש ולא הרפה. יום אחד, באחד מהביקורים שלו אצלי, הוא ישב ודיבר איתי, ואני רק בהיתי בעיניים שלו. הפלגתי במחשבות כמו “איזה באסה שהוא לא יכול להוריש לאף אחד את העיניים הכחולות האלה. פשע שכל הכישרון והחוכמה שלו לא עוברים בירושה לאף אחד. ובכלל, אבא שלי יפה, כל כך יפה, גם מבחוץ אבל בעיקר מבפנים”, ופתאום נפל לי האסימון. אני הרי כבר עברתי שני היריון (טוב, אחד נמצא ממש בעיצומו), אני יודעת מה זה אומר, ובגלל שאני לא קשורה אל אבא שלי בשום אופן ביולוגי החלטתי להפתיע אותו – נכון יותר לתת לו מתנה – ולהביא ילד לעולם מהגנים שלו. היום אני כבר בחודש השמיני וזו הפעם הראשונה שאני מעזה לגלות את סיפור ההיריון שלי.
זהו תקציר הסיפור האחרון שסיפרתי בערב מספרי סיפורים בפאב Alf בעיר התחתית שאותו אני פוקדת מדי חודש. בכל פעם אני עולה להופיע עם נושא אחר, אבל תמיד תמיד מצחיק. הקהל שהגיע נשאר כולו פעור פה. איש לא קם ממקומו. כולם כיבו את מכשירי הטלפון ואת המצלמות. הפסיקו לנשום. המוזיקה המגניבה שמנגנים שם כשאני יורדת מהבמה התחלפה בשקט מופתי, ולאחריו מחיאות כפיים היסטריות. ואני יצאתי החוצה כדי להמשיך לאכול את הצ’יפס המתובל שלי. כמובן בלי טיפה של אלכוהול.
רוצים להישאר מעודכנים?
בניגוד לפעמים קודמות איש לא בא להחמיא לי על השואו שנתתי, לא לחיוב ולא לשלילה. אמרתי לאריק שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מופיעה עם חומר שהוא לא קומי. יש שיקראו למה שהיה שם מדע בדיוני, אחרים יגידו שזה היה מקברי, אבל אני לא נתתי לו שום תיאור. זה היה אלתור של רגע. כשעליתי לבמה לא היה לי מושג לאן אני מפתחת את הסיפור או מה יהיה בסופו. אבל אז, בשנייה שבה קמנו ללכת, בעודי מאוכזבת ומבולבלת, הגיע הגל. האחד אחרי השנייה עלו אלי לרגל אנשים עם סיפורים אישיים. את חלקם הכרתי, אחרים לא, אך המשותף לכולם היה הורות. הורות מכל כך הרבה זוויות שלא ידעתי שהן קיימות בכלל. מהקפאת ביציות, דרך אימוץ ועד לפנטזיות על שיבוטים.
הבנתי שהצפתי נושא. נושא רגיש ששולח מיליון זרועות ושרק חיכה שמישהו יעלה אותו. נחשפתי לדילמות ולפחדים רק בגלל הסיפור המומצא שלי. הבלבול והעצב שבסיפור הלא מצחיק שהמצאתי הפכו לאושר ולגאווה, כי לפתע האמנות שלי נגעה באנשים ולא רק שעשעה אותם. הבנתי שלפעמים יש לי עוד תפקידים חוץ מלהיות בידורית מהלכת.
למען הסר ספק, העובר בבטן שייך לאריק בן זוגי ששורד את כל ההורמונים שלי, גם בימים החמים ביותר. ולאבא שלי באמת יש עיניים מדהימות.
