אני מטפס על סולם טמיר ורם, אשר בין שלביו משתרגים ענפים ירוקים של צמחייה טרופית שמלטפת את כפות הרגליים. אני עולה מעלה אל כדור אש התלוי ככתר בראש הסולם, יודע שאני עלול להיכוות אך משהו בוער בי ואומר לי להמשיך לעלות. אני מגיע למדרגה האחרונה ומבין שהאש הזו אינה שורפת, אלא מחממת את המגיע אליה באור רוחני ומשנה לצמיתות את הקוד הגנטי של מי שנחשף אליה. אני נכנס פנימה, אל תוך הכדור, ומחליק במגלשת אחרית הימים – מגלשת החלומות שתוביל אותי אל עולם של שלום, אל תקופה חדשה שבה הרוע והרשע אינם קיימים, שאלות קיומיות כמו “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?” תיעלמנה, והצדק ישרור לעולמי עד.
אני מגיע אל תחיית המתים ופוגש שם את אבי דוד, שהגעגועים אליו אינם מרפים כבר 24 שנים. אני מחבק אותו ומתייפח על כתפיו ומספר לו מה עבר עלי בשנים שעזב אותנו. הרעב היחיד במקום הזה הוא רעב רוחני, וכל המשאבים וההמצאות שבוזבזו עד חזון אחרית הימים מופנים לאפיקים חיוביים ולדת חדשה שאינה משרישה את עליונות האדם על יתר בעלי החיים, עליונות שבה הוא מאכיל אותם, וכשהם מפוטמים היטב הוא שוחט אותם ואוכל את בשרם. הגעתי לחזון אחרית הימים – חזון עולם הטבעונות. זהו חזיון תעתועים שבו עושים שיימינג למי שנוגע בסטייק. בדרך אל החזיון הזה התלוויתי אל המשורר והסופר הדגול איל מגד, שנשבע שהוא היה מוכן להניח את הקולמוס לצמיתות אילו היה מקבל אסמכתה עם קבלה של היושב במרומים על כך שמהשבוע הבא יהפוך עולמנו לטבעוני. לא בכל יום פוגש אדם מן השורה בסופר בעל שיעור קומה כמגד – איש מבריק כמו כלי הכסף המנצנצים בוויטרינה של הצורפים, אך מאחורי הברק הזה מסתתרות סתירות נחישות ומורכבות ברמה הפילוסופית הגבוהה ביותר. הפעם לא אני קבעתי היכן נאכל. היה ברור לי שנלך למסעדה טבעונית, ומגד סיפר לי על מקום חדש, רובין פוד שמו, שבאותו היום ממש אמור להיפתח בשוק תלפיות. ברור שהסכמתי.
* * *
את פנינו קיבל שי רילוב – בחור צעיר בן 24 שעומד בראש עמותת רובין פוד ששמה לה למטרה לא לבזבז מזון אלא להצילו. כלומר להשתמש בקיים (שיש הרבה ממנו), ועבורו שימוש בקיים אין פירושו הקרבה כי אם שדרוג. העמותה אוספת פירות וירקות משווקים ומחקלאים – סחורה שאינה ראויה להגיע לרשתות השיווק בשל פגם אסתטי בלבד, ולא חלילה מפאת ריקבון או קלקול. במסעדה של רובין פוד החברתיות היא השולטת, וככזאת רשאים הסועדים להזמין כראות עיניהם מהתפריט ולבחור כמה לשלם בסוף הארוחה.
בכניסה אל המסעדה התברר לנו שהיא עדיין בשיפוצים ושערב הפתיחה נדחה, אבל רילוב לא ויתר והושיב אותנו לצד שולחן מאולתר. היינו, כמעט מיותר לציין, האורחים היחידים. לקחתי נשימה ארוכה והתוודיתי בפניו של מגד שמעולם לא קראתי ספר, והכל בגלל המורה לספרות בבית הספר עירוני א’ שלא סבלה אותי משום מה ונהגה להוציא אותי מהשיעורים. ביקשתי ממנו לדעת מה הפסדתי בכל אותן השנים. הוא ענה לי שנראה לו מיוחד שלא קראתי ספר מעולם ושבסוף הארוחה הוא יאמר לי עם איזה ספר כדאי לי להתחיל את הרומן של חיי. הוא סיפר לי בעיניים בורקות שאם הוא מתעורר באמצע הלילה ממחשבות טורדניות הוא חייב לקרוא בספר כדי לחזור לישון, ושאם הוא טס לחו”ל ושוכח לקחת עמו ספר הוא לא יוכל להירדם בלילה.
ואלו הם חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. הוא אוהד יותר ותיק ויותר פנאטי של מנצ’סטר יונייטד מאשר אלכס פרגוסון.
2. ההתמכרות שלו לכדורגל היא גנטית ועברה גם לבנו יער.
3. כשהוא גר בירושלים הוא נהג להתפלל לאלוהים פעמיים בשבוע בכנסיית הקבר.
4. הוא קינא בכל ילד חיפאי בגלל הים וההר.
5. הוא מעולם לא הצביע ליכוד למרות שהוא ובנימין נתניהו הם חברים טובים.
* * *
רוצים להישאר מעודכנים?
רילוב ניגש אל שולחננו, והשאלה הראשונה ששאלתי אותו היא איך הוא יכול לסמוך על הסועד הישראלי שישלם כאוות נפשו עבור הארוחה, בזמן שלא אחת אנו עדים לסועדים שמסיימים את כל מה שהיה בצלחת עד הפירור האחרון, מתלוננים בפני המלצר/ית שהמנה לא היתה טעימה ומבקשים פיצוי. הוא השיב לי שאולי הדרך לתקן את הישראלי היא לתת בו אמון, אבל אני – עם OCD מפותח ועם מחשבות שליליות נפלאות – לא השתכנעתי. ואז רילוב שלף את הקלף המנצח ואמר: “כשישראלים אוהבים משהו הם הולכים איתו עד הסוף, במיוחד כשהם בעצמם מהווים חלק מהעניין, כמו למשל בזבוז מזון”. באותו הרגע התפוגג ה־OCD שלי ואת מקומו תפסו מחשבות חיוביות על אוטופיה.
מגד שמח לראות שאני מתעניין בעולם הטבעונות וסיפר לי שהוא צמחוני מגיל 28 ושהפך לטבעוני לאחר שבתו אמרה לו שהוא עשה רק חצי עבודה. הוא כבר בן 70, יש לו ארבעה ילדים משתי נשים, והנוכחית היא הסופרת המוערכת צרויה שלו. לפני כשנתיים עברו השניים מירושלים לחיפה והתיישבו בדניה. הוא הסביר שמעולם לא הרגיש ירושלמי אמיתי, שאהב במיוחד את העיר המזרחית, ושתמיד בערה בו ערגה לים. אני מרגיש שהילד שבתוכו עדיין לא עזב אותו, ובהמשך אותו הילד יבקר אותנו עוד כמה וכמה פעמים לאורך הארוחה. מי שעוד ביקר אותנו הוא השף של המסעדה קובי קורולה שבישר לנו שהיום נאכל תפריט טעימות מכל מה שהגיע מהשווקים. “יש לנו ברירה אחרת?”, שאלתי. “לא!”, הוא ענה בהחלטיות. אז תפריט אין, מלצריות אין וגם לא סועדים, אבל למי אכפת.
אל שולחננו, שמוקם כמעט על הכביש, הגיעה סלסלה של פיתות חמות, דקיקות וקריספיות שנאפו על המקום. שיערתי שהרעיון שעומד מאחוריהן – ובכלל, מאחורי כל הארוחה הזאת – הוא הפשטות, אבל בשלב זה נצרתי את מחשבותי.
אחריהן הגיע קרפצ’ו קישואים שהוגש בתוך אמבט של נוזל שקוף עם מעטה ירקרק של שמיר. חששתי לטעום ממה שנראה לי כמו כלום ושום דבר, אבל כשהכנסתי לפי חתיכה ממנו הבנתי שלא מדובר בבגדי המלך החדשים אלא בקולקציית סתיו-חורף 2019 של קארל לגרפלד לבית שאנל. בסך הכל כמה סלייסים דקיקים של קישוא, אבל כמה טעים. הצילו! המינון של השמיר היה מדויק להפליא ולא השתלט על המנה, כך גם המינון של השום, החומץ ליטף וריכך את הקישואים, והמים – הו המים – מי מלאכים שמחברים את כל המרכיבים לכדי חגיגה אמיתית. בצעתי מהפיתה הדקיקה, הרטבתי אותה במים והתענגתי על הטעמים. כהרגלי לא התביישתי, וכשהמנה חוסלה הרמתי את הקערה ושתיתי את המים שנותרו להם.
אחרי הקישואים נחת על השולחן קרפצ’ו סלק תפוז שהיה חמוד פלוס בזכות התפוז שכישף את הסלק והעניק לו מתיקות וחמיצות, וסלט השוק שהכיל מלפפון, עלי מנגולד, עגבניות, בצל ירוק ובהרט. שאלתי את מגד אם הוא שם לב לצורת החיתוך של המלפפון – חיתוך שהוא גם מאורך וגם אובלי, עם נגיעות של בהרט שהפך את הסלט מסתם סלט ירקות לסלט שוק תלפיות, שבו המוכר משכנע אותך שאם תאכל תות חמותך תמות, ואתה רוצה לנשק אותו ולקנות את כל הבסטה. מגד לא ענה במילים אלא עשה קולות של חזון אחרית הימים. שאלתי אותו אם גברים טבעוניים הם גברים גבריים בעיניו, והוא אמר שדווקא האימתנות הבשרית היא זו הפחות גברית. ביקשתי ממנו הסבר על הטור שלו ב”הארץ” שבו הוא יצר מהומה כשהשווה הובלת עגלים מאוסטרליה לישראל לטרנספר. הוא סיפר שביבי ידידו אמר לו שלבעלי חיים יש תודעה ורגש. המשפט הזה הותיר בו רושם עצום, ומתוך ההכרה של ביבי שלבעלי חיים יש תודעה הבין מגד שמסעם של העגלים לארץ הוא התעללות. לכן הוא שלח מסרון לשרה נתניהו וביקש ממנה שתדבר עם בעלה בנושא.
קרפצ'ו קישואים וקרפצ'ו סלק
עוד אנו מדברים, והמנה הבאה הגיעה. הפעם זהו תבשיל ירקות טורקי שעשוי מתפוחי אדמה, מפלפלים, מעלי מנגולד ומקולורבי, מתובל בהל, בפלפל ובמלח. התבשיל היה דוגמה נהדרת למושג אוכל מנחם. מדובר בגיבץ’ אמיתי, ואני מסיק שהסוד הוא בציר.
אל הצירים האלה נגיע בהמשך, ובינתיים חתם מגד את סיפור העגלים בכך ששרה נתניהו התקשרה אליו ואמרה לו “מה עשית?!”, והוא השיב לה שמה שמעניין אותו הם העגלים ולא הטוקבקיסטים. כזה הוא מגד: הולך עד הסוף בדרך שבה הוא מאמין, חוזר ומדגיש שאכילת בשר היא אכילה של מישהו שרצה לחיות וזעק מכאבים כשרצחו אותו, ומפתיע באמירה שלפיה אכילת בשרן של חיות מעונות היא חטא לא חמור מהטרדה מינית. אני חייב לציין שהוא מצליח לגעת בצד הרגשי שלי, ולמרות שאני אוכל חיות מושבע משהו בי מתחיל לנוע לכיוון הטבע.
סלט שוק ותבשיל ירקות טורקי
השף קורולה, הזכור לנו מביסטרו קורולה בשדרות מוריה, הוציא לזניית קישואים שהורכבה משכבות של קישואים וחצילים ברוטב עגבניות – מנה פשוטה כל כך ויפיפייה כל כך. חלקה העליון היה קריספי. השוס במנה הזו הוא שלא היה בה רוטב. הקישואים המרוסקים היו כמעט הנוזל היחיד בה (הרי באוכל הטבעוני אין ביצים וחלב), השימוש המינימליסטי בתבלינים היה הברקה, והקישוא – שיכול להיות מוגש מבושל, מאודה, צלוי, נא, ממולא, אפוי ומטוגן – הוגש הפעם כסופלה, כלומר כתפיחה, וזה מה שגרם למנה הזו להיות מופלאה.
* * *
בטננו החלה להתמלא, ומצאתי שזה היה זמן מצוין לשמוע ממגד את דעתו בעניין ההתבהמות החברתית שלנו בשנים האחרונות. הוא שלח לעברי מבט חד ואמר: “אין להשתמש במושג התבהמות כי הפרות הן עדינות, אלא במונח האנשות – כלומר בן האנוש הוא הכי גס שיש”. רציתי לומר לו שהוא מדבר שטויות, אבל עצרתי את עצמי וחשבתי לרגע על דבריו. ריבון העולמים, הוא שוב צודק. הפרה היא כל כך עדינה בהליכתה, בתנועות גופה ובביישנותה, מה קרה לנו? אורז מבושל עם הנוזל של התבשיל הטורקי הגיע אל השולחן, ואז קיבלתי הארה: הסוד של רובין פוד הוא בצירים. האוכל פה לא מבושל במים אלא בצירים. הם מרוכזים ומגוונים, הפרודוקטים מהווים בהם כ-15 אחוז, התבלינים העיקריים הם מלח ופלפל, וזהו!
לזניית קישואים ואורז מבושל
חזרנו לשוחח על שרה נתניהו. מגד חש שהיא הפכה לשעשוע המוני ושרודפיה הפכו אותה לאחד מהנכסים האלקטורליים הגדולים ביותר של בעלה. לדבריו היא הטוב בהתגלמותו והתקשורת שופכת את דמה. קשה להאמין שמאחורי הדברים האלה לא עמד איש מרכז הליכוד. “אז למי אתה בכל זאת מצביע?”, תהיתי. “למפלגת הטבעונים העצמאיים לכשתקום”, הוא ענה. כשחשבנו שהחגיגה הסתיימה הגיע לשולחן פאי רועים טבעוני שהכיל בצל, כרישה, עלי מנגולד ופירה שטבל בשמן כמהין. הפאי נאכל בכף עד שחוסל, ושאריות הפירה נוגבו בפיתה הקריספית. הפירה היה קל ואוורירי בזכות התפחה קלה, והתוספת הנדיבה של שמן הכמהין, הבצל והכרישה מנעו ממנו להפוך ליציקת עמילן כבדה.
ביקשנו קינוח אך לא היה. בגלל הדחייה בפתיחה הרשמית השף לא התארגן על מתיקות. והאמת – זה ממש לא היה חסר לנו.
המדדים
מדד הניקיון: המקום טרם נפתח כך שלא ניתן להתייחס למדד, אבל השירותים כבר הותקנו והיו נקיים.
מדד העיצוב: גם העיצוב טרם הושלם אך ניכר שגם הוא נעשה באופן חברתי, כלומר הוא מורכב מתרומות של ציוד. קל להבחין שהמראה של המסעדה יהיה פשוט ושהעיצוב לא עומד בראש מעייניהם של רילוב וקורולה.
מדד השכנים: לשמחתינו הרבה היינו לבד.
מדד המחירים: ברובין פוד כאמור אין מחירים. כל אחד משלם כאוות נפשו. השארתי 300 שקל עבור הארוחה שכללה אין ספור מנות ובקבוק יין לבן כי הרגשתי שזה הסכום שעלי לשלם. בעל הבית היה מרוצה, ואנחנו יותר.
לסיכום, ברובין פוד נותנים כבוד לירקות ולפירות. אין פה המלכה של פרודוקטים ותבלינים, וזו הגדולה של המקום. קשה ליצור מנות מושקעות וטעימות עם מינימום של מוצרים, וברובין פוד זה מצליח יפה מאוד. רובין פוד היא לא רק מסעדה, אלא תופעה חדשה בסצנת המסעדות בחיפה, ויבורכו הבעלים והשף על מיזם מופלא, חשוב, אמיץ, פורץ דרך, נדיב ואנושי. אני קד קידה עמוקה ומצדיע לכם. בחצות, אחרי שלוש שעות של אוכל טעים ושיחה נעימה, יצאנו מגד ואני מהמסעדה. המשכנו לשוטט ברחובות השוק ולדבר, והרגשתי שהדבר האחרון שבא לי לעשות באותו הרגע היה להיפרד ממגד וללכת הביתה. האיש הזה הותיר בי חותם שלא היה מבייש את הבד”ץ. הצעתי לו חברות, וכולי תקווה שהוא יקבל את ההצעה. לא בכל יום אני מכניס אנשים חדשים אל הגרעין הקשה של ידידי.
הציון: 4 מספרי זהב מתוך 5
רובין פוד
סירקין 24, חיפה
טל’: 052-7500983
