מגפת הקורונה תפסה את דפנה צורי, מנכ"לית היכל התיאטרון קרית מוצקין, כמו את כולנו בהפתעה גמורה. לאחר חודשיים, כשהבינה מי נגד מי ושזו אינה בעיה נקודתית אלא כלל עולמית, היא החלה בפעולות לשמירת קהל המנויים שהולך אחרי התיאטרון מאז שנפתח ביולי 2009.
"למרות שכולנו היינו בחל"ת", היא משחזרת, "הקפדתי להמשיך ולשמור על קשר עם הקהל באמצעות הרשתות החברתיות. להגיד 'אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו נחזור בגדול'".
לאחר חודשיים כתבת מכתב לפרופ' איתמר גרוטו שהיה משנה מנכ"ל משרד הבריאות, בבקשה לקבל מתווה לחזרה. השתמשת בביטוי "למנוע קטסטרופה טרגית שתפגע באחד מהישגיו הגדולים ביותר של קיום העם הזה".
"בהתחלה הכל היה מאוד מסתורי, מחלה תקפה את העולם, אז הכל היה נראה אחרת. אבל אחרי חודשיים, כשאת מבינה שזה לא בידיים שלך, את משחררת ולומדת ליהנות מהתקופה. אני עובדת 24/7, ופתאום הלכתי לים באמצע היום, התחלתי לעשות ספורט וגיליתי את הנכדים שלי. עשיתי דברים שאני אף פעם לא מספיקה, חוץ משבתות. עכשיו פתאום יש לי יותר זמן פנוי, סליחה היה לי יותר זמן בקורונה, אבל זהו. תודה לאל שזה נגמר ושהשגרה חזרה".
עם מנכ"ל הבימה נעם סמל, ליא קניג, איציק כהן וגיל שוחט
ואיך הייתה החזרה?
"החזרה הייתה מאוד מאתגרת. הקהל בדק אותנו בהתחלה. הם בחנו אותנו, לראות עד כמה אנחנו שומרים על הבריאות שלהם, עד כמה אנחנו מקפידים על ההנחיות, וכשהם ראו שאנחנו מאוד מאוד מקפידים – אם זה לפתוח יותר כניסות, להעסיק יותר סדרנים, הקפדנו על נושא המסכות, אנחנו ממש מאירים עם פנסים על אנשים שלא חובשים את המסכה כמו שצריך, תו ירוק – אנשים קיבלו ביטחון ואמון והם ממלאים אולמות. האולמות מלאים, כל הצגה או מופע כמעט סולד-אאוט. נכון, הקורונה מאלצת אותנו למידה גדולה יותר של סבלנות, גם מצידנו וגם מצד הקהל. הבדיקות בכניסה לוקחות זמן, אבל אנחנו עושים הכל, כדי שלא יהיו תורים ארוכים ועיכובים. בכל ערב לפני תחילת הופעה, אחד מאיתנו עולה לבמה ומחדד את ההנחיות לגבי המסכות, והקהל בוטח בנו. עובדה שזה עובד במבחן התוצאה".
אפשר לומר שהקורונה מאחורייך?
"אני אגיד לך יותר מזה, אנחנו עכשיו יותר עסוקים מאשר לפני הקורונה. אנחנו התיאטרון היחיד בארץ שעלה במספר המינויים מהתקופה של טרום קורונה".
הקהל התגעגע לתרבות.
"אני חושבת שזה בגלל כמה סיבות. הראשונה, הצמא של קהל לתרבות טובה, לנצל את הזמן כל עוד אפשר. הסיבה השנייה, אנחנו התיאטרון היחיד בכל האזור שיש לו מבחר של 40 הצגות. אצלנו זה לא מינוי של בני ערובה, זה לא מינוי להצגות מסוימות. הקהל זז בתוך המינוי לאיזה הצגות שהוא רוצה, כך שכל מנוי תופר לעצמו חליפה לפי מידותיו. אחד אוהב קומדיות, השני דרמות, אולי מחזות זמר, מחזה ישראלי מקורי, השני מחזות בינלאומיים. האפשרות להשתבץ למה שאתה רוצה ולדייק לעצמך את המינוי, גרם להעצמה של התרבות, והאנשים מצביעים ברגליים. סיבה נוספת היא הרפרטואר המשובח שיש השנה. תמיד מבקשים ממני להמליץ על ההצגות היותר טובות, והשנה קשה לי ממש להמליץ, כל הצגה יותר טובה מהשנייה. התקופה הזו עשתה משהו טוב לעולם הזה".
עם ששי קשת
מוקפת בנשים חזקות
צורי, גם לאחר 12 שנים בתפקיד, לא התעייפה. סדר היום שלה מתחיל ב-09:00 ומסתיים בסביבות 22:00, ובמקרים רבים היא אף חוזרת מאוחר יותר. היא נוכחת כמעט בכל הצגה או הופעה, כי אם לא, השחקנים מאיימים בהומור שלא יעלו לבמה בלעדיה.
צורי: "אם אני מגיעה הביתה ב-19:00, שואלים אותי מה קרה ולמה אני עובדת חצי יום. כשאת עושה משהו באמת באהבה, את לא עובדת, את פשוט נהנית. העבודה מאוד מאתגרת אותי, ההצלחה מאתגרת אותי, חובת ההוכחה עליי ועל הצוות המופלא שלי, שמורכב ברובו מנשים חזקות וטובות".
כאמירה?
"כבחירה. אני מאמינה מאוד בנשים חזקות, אני אוהבת שהן מקיפות אותי, הן ממש כמו הבנות שלי. אנחנו משפחה אחת גדולה. אם סופרים גם את הסדרנים ושירות הלקוחות, כי לא כולם במשרה מלאה, עובדים פה יותר מ-50 איש ואישה".
עדי קאופמן, שהיתה מנכ"לית תיאטרון הצפון, עובדת אצלך.
"עדי הפכה להיות שותפה לדרך באהבה גדולה. יש לה הרבה מאוד ניסיון וידע, ומיריבות עסקית הפכנו לשותפות מלאות וחברות טובות לדרך. עדי מנהלת את האמפי פארק על כל המופעים שיש בו והיא גם נותנת בוסט מאוד רציני לתיאטרון על פי הצרכים. היא עוזרת בשיווק, עוזרת ברעיונות, בפרויקטים ואני אגיד את זה בפה מלא – בכל מה שצריך".
עד מתי תעשי את זה?
"בואי ואגיד לך משהו, אני עדיין לא עייפה, למרות שזו עבודה שוחקת. אנחנו משפחה אחת גדולה, גם הקהל וגם השחקנים, כולם מרגישים פה טוב. עובדה, נוצר פה קשר מאוד טוב בין האמנים שמופיעים על הבמה לבין הקהל באולם, וזה קשר ייחודי לפה".
במה זה מתבטא?
"כששחקן מרגיש שדואגים לו, שהוא מרגיש שהגיע הביתה, שיש מי שמפנק אותו ודואג לו לכל מחסור, זה מתבטא בהופעה שלהם. אם לאחד מהשחקנים נפרם כפתור, אני יושבת ותופרת, ואם לשחקנית יש רכבת בגרביון, אני אוריד את הגרביונים שלי כדי לתת לה. אם למישהו מהשחקנים יש דלקת בעיניים, אני אסע לבית מרקחת ואקנה לו טיפות ואעשה לו קומפרסים חמים. אם יש שחקן שחייב לנעול עקבים והוא לא רגיל, כי הוא גבר, אני אביא לו רפלקסולוגית אל מאחורי הקלעים, ואם נתפס לו הגב, אני אביא לו פיזיותרפיסט. אנחנו מאוד קשובים ומאוד דואגים לכל צורך. לפני ההצגה 'גבעת חלפון אינה עונה', הצגת חוץ ששוחקה השבוע בפעם האחרונה בהחלט, כי היא יורדת מהבמות, התקשרה אלי יעל צפיר, אשתו של טוביה. היא סיפרה שהשחקנים תקועים בפקק והם יגיעו נורא רעבים, אבל הם מתביישים לבקש. מיד הוזמנו עבורם מגשי פיצות שחיכו להם. כל זה גורם לשחקן להרגיש שהוא הגיע הביתה וכתוצאה מכך, הוא אחרת על הבמה, הוא מרגיש טוב. הוא עולה באנרגיות טובות ומיד מרגישים את זה. חוץ מזה אני אוהבת אנשים, אי אפשר לזייף אהבה".
מה תכולת האולם?
"האולם שלנו מכיל 900 מקומות. אין בו יציע שזה יתרון גדול. איך נתן דטנר פעם אמר לי, 'אני עומד על הבמה ומרגיש שאני נוגע בשורה האחרונה'. זה נכון, גם אלה שיושבים בשורה האחרונה מרגישים את הבמה. האולם, למרות גודלו, הוא מאוד מחבק ואינטימי. יש משהו בצורה שלו שנותן הרגשה של ביחד".
מאיפה מגיע הקהל שלכם, חוץ מהקריות וחיפה?
"הקהל שלנו מגיע מזכרון יעקב עד קצרין, מהגליל, טבריה, בית שאן. הם מעדיפים לבוא לפה, יש פה 1000 מקומות חנייה שזה יתרון עצום, יש לנו כניסות נגישות ואני חושבת שהקהל שלנו לגמרי מוצא את עצמו כאן. בפייסבוק שלי הקהל לא מפסיק להגיב והכי כיף לקרוא מה הם אומרים. אז מבינים את העוצמה של המקום ואת מקומה של התרבות בחייהם. אני אומרת שאם יש לך שני שקלים בלבד, בשקל אחד תקנה לחם, שזה אוכל פיזי, ובשקל השני תקנה הצגה שזה המזון הנפשי שלנו".
מאוד משמח לשמוע שלא כולם נתקעים מול נטפליקס.
"נכון. אנחנו נותנים להם הרבה חוויות מעבר לצפייה בהצגה. אנחנו חוגגים ימי הולדת לשחקנים, והקהל שותף מלא לחגיגות. לאחרונה חגגנו למרים זוהר יום הולדת 90 על הבמה, שהיא בין אלו שחנכו את אבן הפינה. חגגנו 80 ליהורם גאון, 90 לליא קניג, אנחנו עושים פה חגיגות ענק והקהל מרגיש שהוא חלק ממה שקורה פה".
"אין משהו שאין פה. אין"
להיכל מוצקין יש ועדת רפרטואר המורכבת מ-20 חברים, שעליהם מוטלת האחריות איך תיראה עונת המינויים. כשהדעות בין חבריה חלוקות, צורי היא זו שתכריע בסופו של יום. כשהיא מספרת על הסדרות החדשות ועל שפע ההצגות עיניה בורקות.
"יש פה מופעי סטנד-אפ, יש מופעי זמר. כל מי שרוצה לצרוך תרבות, ימצא את המענה שלו", היא מונה את מה שעומד לקרות, "יופיעו פה עידן חביב, שלומי שבת, החלונות הגבוהים, הגבעטרון יחד עם דודו פישר ושלומית אהרון. אנחנו מתחילים סדרה חדשה שנקראת 'שנות הקסם'. בינואר תהיה פה חגיגה עם צחי נוי עם שירי 'אסקימו לימון'. זה מטורף. אין משהו שאין פה. אין".
היתרון שלכם שכל התיאטראות הרפרטואריים מופיעים גם פה.
"נכון, זה מוצר שאין לאף אחד אחר פה באזור, בטח לא בגודל הזה. אנחנו מפעל ענק. אני הולכת לכל תיאטרון רפרטוארי, רואה הצגות ושמה בסל הקניות שלי את אותן הצגות שאני והוועדה כמובן, בחרנו אותן. מהבימה והקאמרי, גשר, בית ליסין, תיאטרון החאן בירושלים, באר שבע בדרום – כולם מגיעים לפה".
רוצים להישאר מעודכנים?
יש משהו מיוחד לילדים?
"אנחנו המקום היחיד בארץ שכל הפקות חנוכה מלבד ה'פסטיגל' ו'מותק של פסטיגל', מגיעות לפה. אם זה רינת גבאי, 'ממלכת הג'ונגלים', 'מיומנה', 'רפונזל', 'סמי הכבאי', 'פינוקיו'. כל הפקות הילדים הגדולות של השנה מגיעות להיכל לשבוע מאוד מרוכז. יש לנו גם מינוי-ילד של התיאטרון הארצי של סמי לוי, שאלו הן הצגות איכות לילדים. בגדול, עד סוף יוני, אין לנו תאריכים פנויים להצגות ילדים נוספות".
ולמבוגרים?
"פתחנו השנה לראשונה סדרת בוקר לגמלאים. בתוך חודש, 700 איש נרשמו לסדרה הזו. זה רק מראה שעלינו על צורך מאוד גדול בקרב הגיל השלישי לצרוך תרבות. זה מקסים לראות אוטובוסים מלאים מבתי דיור מוגן ממלאים את הצגות הבוקר. יש את הסדרה של גיל שוחט שהומצאה פה בהיכל ורצה בכל רחבי הארץ. זו קלאסיקה, והיא מלאה. כמו הסדרה של אריק דוידוב שהוא חצוצרן וירטואוז בינלאומי בשישי בבוקר. גם היא מלאה. יש לנו מינוי ביידיש ויש מינוי שנקרא 'ערים מרתקות בעולם'. זו הרצאה על עיר ולאחריה יש מופע. הסדרה כמעט מלאה. בקיץ מתוכנן כאן בלט על הקרח שמגיע מסנט פטרסבורג, החזרנו הצגות לפי בקשת הקהל. זה נורא כיף לראות שהן שוב מפוצצות. תכלס, זה השכר האמיתי שלי, לראות את הקהל עומד על רגליו וצועק 'בראבו' לשחקנים. זו פשוט חוויה, מבחינתי, זה כאילו הייתי על הבמה והופעתי. אני לא יכולה להירדם אחר כך, כי אני צריכה לתת לאדרנלין לשקוע. זה מאוד מרגש אותי. שאלת קודם עד מתי אני אהיה פה? בתשובה קלה – כל עוד התשוקה שלי לא תדעך".
