עידו בק. "חיפשתי סיטואציה כמעט ביתית" 
עידו בק. "חיפשתי סיטואציה כמעט ביתית" 

"החזירים הם מוטיב בהרבה עבודות שלי"

המאייר עידו בק עושה שימוש בהומור באמנות שהוא יוצר. בתערוכת היחיד שלו "אני חיפאי", אשר מוצגת בימים אלו במוזיאון העיר, הוא בחר בחזיר הבר כדמות שמייצגת את חיפה. עצוב כמה שזה מצחיק

פורסם בתאריך: 4.7.20 09:08

אם הייתי מחפשת סימבול שיתאר את העיר חיפה, לא בטוח שהייתי הולכת על המובן מאליו – הר-ים-נמל-בהאים. הייתי מחפשת משהו עם קריצה, משהו מיוחד. מה שברור הוא שרק אם היתה לי נפש של אמן, כמו זו של המאייר עידו בק שעושה שימוש בהומור באמנות שהוא יוצר, הייתי בוחרת בחזיר בר כדמות שתייצג את עירי. אותו חזיר בר שמעורר כל כך הרבה אמוציות בשנה האחרונה בכל קבוצת פייסבוק חיפאית, שהגיע עד לתוכנית הפריים טיים "ארץ נהדרת" כשהוא מחופש לראש העיר, שתלונות על טיפול כושל בעניינו מונחות על שולחנם של מבקר המדינה ושל שר הפנים.

בק, 31, הוא אמן מקומי שתערוכת היחיד שלו "אני חיפאי" מוצגת בימים אלו במוזיאון העיר, והוא בחר בחזיר, כך שהעיר מתגלה מנקודת מבט חדשה ומקורית.

כבר בשנת 2016 השתמשת בחזירי בר בפוסטר שעיצבת לתערוכה בתל אביב.

"גרתי ברחוב התשבי, ובכל ערב הגיעו חזירים וציירתי אותם. זה חלק מהחוויה שלי בעיר. עכשיו זה מוגזם – החזירים יוצאים במהלך היום ולא פוחדים להתקרב לאנשים – אבל אז, רק כשהייתי יוצא לריצת ערב הייתי נתקל בהם. כשאוצרת התערוכה יפעת אשכנזי דיברה איתי לראשונה על אפשרות להציג במוזיאון, מיד אמרתי שזו תהיה הזדמנות לתת להם חיים אחרים. החזירים הם מוטיב בהרבה עבודות שלי, ורציתי גם עכשיו לתת להם מקום. ביחד הגענו לרעיון של ליצור חלל עירוני בתוך הגלריה, אז הכנסנו את החיות האלה פנימה כדי ליצור חלל שהוא גם קצת משחקי. ציירתי אותם בסגנון חמוד, קצת קריקטוריסטי, ויש איזשהו אזכור לחיילים של משחק מקרטון שמעמידים על מפה. רציתי חלל חיובי שמזמין את החזירים פנימה. מה שקורה עם החזירים בפועל הוא שהם נכנסים לנו לעיר כי כנראה שיש להם בעיה במקום שבו הם חיו לפני כן – או שבונים שכונה חדשה ומגרשים אותם, או שהיתה שריפה והם לא יכולים לחזור למקום שלהם. הם מגיעים אלינו בלי שנזמין אותם, וזה בגלל הפעולות שלנו, של בני האדם. אף אחד כמובן לא רוצה להזמין את החזירים, אבל זו המציאות. אז רציתי ליצור סיטואציה שבה זה לא יהיה מפחיד, לא איזו חיית בר ענקית ומאיימת שצריך להיזהר ממנה, אלא סיטואציה חיובית ואפילו משחקית".

ניסיון לביית אותם?

"חיפשתי סיטואציה כמעט ביתית. רציתי לשמור על התחושה העירונית – לא תחושה של שלום בבית אלא תחושה פמיליארית של משהו מוכר".

 

חזירי בר בעבודה של עידו בק. "רציתי לשמור על תחושה פמיליארית של משהו מוכר“

חזירי בר בעבודה של עידו בק. "רציתי לשמור על תחושה פמיליארית של משהו מוכר“

 

"הקדמתי את כולם"

את ילדותו העביר בק בכרמליה וברוממה. הוא סיים את לימודי התיכון באליאנס במגמת אמנות, רק משום שלא היה מספיק טוב במתמטיקה ופיזיקה. הוא אמנם נולד למשפחה של אמנים – אמו רויטל לסיק היא ציירת, ובמשפחה יש עוד כמה מעצבים – אבל בצעירותו הוא לא חשב על אפשרות לעסוק באמנות כמקצוע.

"זה משהו שהיה באוויר אבל לא חשבתי על זה באופן ממשי", הוא נזכר, "כמו כולם קשקשתי במחברות במקום להקשיב, אך לא יותר מזה. בשיעורים נחשפתי לזרמים שונים כמו אמנות עכשווית ולכל מיני אמנים מפורסמים, ופתאום הבנתי שזה קצת יותר מעניין אותי, אבל לא ציירתי יותר".

מתי חל השינוי?

"בזמן הצבא התחלתי לחשוב בכיוון של אמנות. שירתי ברמת דוד, ובשנה האחרונה של השירות היה לי קצת יותר זמן. בדיוק נפתחה מכינה בסטודיו 6בי בחיפה, ונרשמתי אליה. שם למדתי מה זו תקשורת חזותית – אנימציה, עיצוב, קידום, חשיבה עיצובית – ולאחר השחרור נבחנתי בכמה בתי ספר לאמנות והתקבלתי לבצלאל למגמת תקשורת חזותית. למדתי שם בשנים 2014-2010, וזו היתה הפעם הראשונה שבה עזבתי את חיפה. בשנתיים הראשונות גרתי בירושלים, ולאחר מכן גרתי שנתיים בתל אביב עד שסיימתי את התואר".

ואז כבר חשבת שתהיה אמן שמתפרנס מהאמנות שלו?

"לא, וגם היום זה לא ברור לי. יש חבר'ה שמגיעים לבצלאל ויודעים שהם רוצים להיות ארט דיירקטורים בחברת פרסום או מעצבי UX בסטרטאפים. לי לא היה כיוון ברור. באתי ללמוד ולהתפתח, ופשוט ניסיתי והתנסיתי. נרשמתי לכל קורס שנראה לי מעניין, ולא בגלל שהיתה לי איזו תוכנית סדורה. עשיתי קורסים באיור, במיתוג, בווידאו, בפרינט וב־WEB, והדבר שתמיד בא לי הכי בקלות היה לאייר. גם כשעשיתי קורס וידאו הייתי מכניס בו איור, וכך גם בקורס מיתוג. האיור היה היכולת שתמיד חזרתי אליה בשביל לבטא את עצמי באופן חזותי. כשסיימתי את בצלאל התחלתי לעבוד כמעצב בחברת סטרטאפ חיפאית בשם Klear, ואני עדיין עובד שם כמעצב UX. בערב, כשאני חוזר הביתה, אני מצייר".

אתה מאייר לכל מיני מגזינים.

"אני מאייר כפרילאנס. יצא לי לאייר הרבה למוסף 'הארץ' ולמגזין 'עיניים' לילדים, אני עושה לפעמים פרויקטים חד פעמיים לחברות, ואיירתי לספרייה הלאומית פרויקט גדול על הרמב"ם".

היתה תקופה שבה ציירת על קירות.

"נכון, אבל לא בחיפה. יש לי חבר, אולג מורוזוב, שציירתי איתו ביחד על כמה קירות בתל אביב".

חתרני?

"לא חתרני במובן שהעבודות היו מוזמנות מראש ושילמו לנו בסיום, אלא חתרני – ואני רוצה להאמין בכך – בגלל התכנים המעניינים. זה לא היה גרפיטי נועז שברחנו משוטרים".

כבוגר טרי זכית די מהר להציג בתערוכת יחיד.

"בשנת 2016, כשנתיים לאחר שסיימתי את התואר הראשון, היתה לי תערוכת יחיד מטעם בצלאל בשבוע האיור בגלריית כולי עלמא, שזה אירוע שנתי שמתקיים בתל אביב. לאורך כל השבוע מוצגות עבודות איור, ובצלאל מארגנים בכל שנה תערוכה לבוגר או לבוגרים".

שם הצגת בין השאר את הכרזה על חיפה עם החזירים.

"נכון, אני הקדמתי את כולם".

וגם הרבה מפעלים מזהמים.

"אבל אחד מהם נשבר".

התערוכה הזו קידמה אותך?

"זו היתה הזדמנות נהדרת ושמחתי על כך מאוד. בצלאל תמכו, מימנו ועזרו עם הפרסום, והאוצרת שלה היתה מירב סלומון שהיתה ראש תחום איור בבצלאל. השם של התערוכה היה 'פלייגראונד', והכנתי פוסטרים ואובייקטים שונים שהציגו חוויות ישראליות יומיומיות מוכרות וסיפרו אותן באמצעות אלמנטים משחקיים. כל עבודה כזו הוצגה כאובייקט משחקי – הפוסטר של חיפה היה מתוך סדרה של קלפי ערים של מונופול. היה משחק ג'נגה ענק שבו שולפים לבנים והבניין יכול ליפול כאשר לכל לבנה יש ציור של סצנות של שכנים בבניין, אם זה כלב נובח או ילד שמחזיק כדורסל. ציירתי רביעיות של קלפי מלחמה עם סצנות בעזה ובשדרות, ובעצם אז נדלקתי על הרעיון של שימוש באלמנטים משחקיים. רציתי ליצור חלל שאליו המבקרים ייכנסו ויהפכו מצופים פאסיביים לשחקנים אקטיביים, שיתעסקו וישחקו וירגישו שיש להם אינטראקציה עם התערוכה. קיבלתי ביקורות חיוביות, וגם זכיתי עליה בפרס מטעם ארגון המאיירים של ניו יורק, שזה נחמד".

 

התערוכה במוזיאון העיר. "הדברים שלי נמצאים בקומה העליונה“

התערוכה במוזיאון העיר. "הדברים שלי נמצאים בקומה העליונה“ (צילום: יפעת אשכנזי)

 

 

"אני בטוח שמשהו נשאר"

בק חזר מההיי של שבוע האיור היישר אל כיסא המעצב בסטרטאפ החיפאי עם הרבה שאלות – האם משחק של ממש יכול להיות גם אמצעי מעניין לספר סיפור וגם לייצר סביבה משחקית?

"הרעיון של המשחקים והסיפורים נשאר עמוק במחשבות, וחשבתי איך אני יכול לפתח את זה", הוא מספר, "בשנת 2018 ניסיתי להתקבל ללימודי תואר שני בתקשורת חזותית בבתי ספר באירופה. רציתי לקחת את הרעיון של 'פלייגראונד' ולפתח אותו. הרעיון היה בעצם לספר סיפורים – על עצמי, על הסביבה שלי, על החוויות שחוויתי – באמצעות משחק. התקבלתי לאקדמיה ווייסנזה בברלין, ועברנו לשם, אשתי ואני, למשך שנה".

וחזרת משם עם משחק שהגשת כפרויקט גמר.

"פרויקט הגמר שלי היה משחק שבמקור תכננתי לאייפד, אבל עכשיו אני מפתח אותו למחשב. זהו משחק אוטוביוגרפי שמורכב משמונה סיפורים קצרים על חוויות שחוויתי בחיים. יש מפה גדולה עם שחקן שהולך עליה, שזה אני, ועל המפה יש כל מיני מקומות. כשנכנסים לכל מקום כזה נפתח סיפור שקשור אליו. יש סיפור על חוויות מהצבא ויש סיפור על חוויות מברית המילה".

כי אתה זוכר את ברית המילה שלך.

"זה דבר כזה טראומתי, כך שאני בטוח שמשהו נשאר".

איך קוראים למשחק?

"Me, the stranger. לקראת סוף התואר וסוף העבודה על המשחק, יצרה איתי קשר מזרחי ממוזיאון העיר, והתחלנו לדבר על תערוכה. בסופו של דבר יצא שהמשחק שעליו עבדתי בלימודים הוא מה שאני מציג עכשיו בתערוכה".

הצגת כבר במוזיאון העיר בעבר.

"נכון, השתתפתי בתערוכה שנקראת '1948' ובתערוכה בשם 'מסיבת הרס משיכון למגדל' על דברים הקשורים בחיפה וחיפאיות".

אתה שומר מאוד על החיפאיות שלך.

"כן, אבל לא בכוונה. גם בצבא וגם בבצלאל אנשים מכירים אותי כמי שמזכיר יותר מדי פעמים את המקום שממנו הוא בא".

פטריוטיות?

"לא יודע, כנראה שיש לי יותר מה לספר מאשר מישהו שגר בחולון. אין לי תשובה לזה. בחיפה יש איזשהו עניין שאין במקומות אחרים. גם העניין הטופוגרפי – ההרים והים, היערות והוואדיות. זו חוויה אחרת לגדול בחיפה מאשר לגדול בתל אביב או בעפולה. יש גם החוויה החברתית של ללמוד בתיכון עם אנשים מברית המועצות, עם דרוזים ועם ערבים נוצרים. זו חוויה אחרת מאשר רוב המקומות בארץ".

לצעירים יש נטייה לברוח מפה, ואתה שעזבת תמיד חזרת.

"גרתי בירושלים, בתל אביב ובברלין, אבל חיפה היא הבית. ברור שבתל אביב יש חיים, תרבות ואווירה שאין בחיפה, אבל אני לא מוכן להיות שותף לשיח של השוואות איזו עיר היא יותר טובה. זה לא כל כך מעניין אותי וזה גם לא הוויכוח. תל אביב זו תל אביב וחיפה זו חיפה. אני חיפאי גם בתעודת הזהות".

ספר קצת על התערוכה "אני חיפאי".

"התערוכה מוצגת לכבוד 100 שנים לייסודו של הארכיון ההיסטורי של התנועה הציונית ומוסדותיה, והיא מביאה את סיפורו של הארכיון מתוך פרשנות עכשווית לאוסף הכרזות והכרוזים החיפאיים ששמורים בו. אשכנזי שלחה לי לברלין תיקייה עם פוסטרים משנות ה־50 וה־60, וכמעצב שעמד לצייר את הפוסטרים האלה זה היה פשוט תענוג. הסתכלתי על כל הכרזות האלה שוב ושוב – לכולם יש טיפוגרפיה ישנה ונושאים של פעם כמו יום האם ותערוכת הפרח. אלה דברים מקסימים שלא הכרתי. לקחתי כמה כרזות שאהבתי בהן את האלמנטים הגרפיים, את הצבעוניות או את הנושא, וחשבתי איך אני יכול באמצעות השפה והחוויות שלי מהעיר לפרש אותם בצורה עכשווית".

כפוסטר?

"פוסטר נע. הוא מוקרן. כל הפוסטרים, גם המקוריים וכמובן גם שלי, מוצגים בתערוכה. הקומה הראשונה היא על הארכיון הציוני, והדברים שלי נמצאים בקומה העליונה".

איך משתלב המשחק?

"לצורך התערוכה התפתח המשחק ופותחו עבודות מולטימדיה נוספות, שפירקו דימויים מרכזים מתוך הכרזות והכרוזים והפכו אותם לדינמיים ולרלוונטיים. שתי ההיסטוריות עירוניות – שלי ושל הארכיון הציוני – אוחדו לתערוכה אחת, למשחק אחד, לחוויה אחת כוללת שמתארת את המסע שלי בעיר שבה נולדתי ואת המסע המשותף של תושבי העיר בהווה ובעבר. החלל הזה בתערוכה הופך למרחב לילי שבו אנשי העיר כבר ישנים והחיות יוצאות לשוטט ברחובות בסוג של משמרת לילה. כך, דרך משחק המחשב, האנימציות והדמויות של החיות, עבודות המולטימדיה, הכרזות, הכרוזים והעמדות האינטראקטיביות, מתגלה אמירה ביקורתית שמהולה בסיוטי הלילה של תושבי העיר".

 

המשחק Me, the stranger. "המשחק שעליו עבדתי בלימודים הוא מה שאני מציג עכשיו בתערוכה“

המשחק Me, the stranger. "המשחק שעליו עבדתי בלימודים הוא מה שאני מציג עכשיו בתערוכה“

 

"אי אפשר להיות א-פוליטי"

בק נשוי זה שלוש שנים לקטיה פודולסקי, שעד למעבר לברלין עבדה כ־Help Desk Admin בחברת צ'ק פוינט, ובגרמניה עזרה לבעלה לפתח חלק מהמשחק ביחד עם עופר צבעוני.

איך היה לגור שם?

"היה מדהים, בעיקר היה לי כיף שיכולתי להמשיך לעבוד במקביל ללימודי התואר, וגם היה לנו זמן לטייל. כיף להיות במקום שונה ולחוות חוויות אחרות, אבל אחרי זמן מה עולים דברים שאת לא מרגישה כשאת מטיילת בחו"ל".

כמו מה?

"את הולכת לסופרמרקט ורוצה לקנות קונדישנר. לכי תדעי שבגרמנית קוראים לקונדישנר שפולונג. הרי אין לך דרך לדעת את זה. אז כל מיני דברים כאלה לאט לאט מצטברים, ופשוט נהיה קשה לחיות בחו"ל, אלא אם כן את עוברת לגור שם ומושקעת בזה עד שאת מתרגלת".

הלימודים הם בטח קפדניים מאוד.

"כל החוויה שם היא שונה מאוד לעומת הארץ. בבצלאל – ואני מתאר לעצמי שזה אותו דבר בשנקר, בויצו ובשאר המכללות – יש חוויה לחוצה מאוד בזמן ההגשות. אתה עובד כל הלילה וצריך לסיים את הדרישות לקורסים, ואין לך זמן לנשום. לעומת זאת, באקדמיה בברלין עשיתי מה שרציתי – לבוא לשיעור או לא להגיע".

ממש לא גרמני.

"זה היה בדיוק ההיפך ממה שציפיתי שיהיה. הם לא מסודרים כמו שחשבתי שיהיו, הם לא יודעים אם נרשמתי לקורס או לא ומהן הדרישות ממני. אתה מגיע ביום הראשון, מקבל לו"ז של הדברים שצריך לעשות, וזהו. היתה שם עוד סטודנטית ישראלית שעזרה לי. היא לימדה אותי שבסוף הסמסטר צריך לגשת למרצים ולבקש מהם ציון, אחרת לא הייתי מקבל ציון. אבל נהניתי שם מאוד כי הם מעודדים את התלמידים להתנסות בכל מיני סדנאות. זו היתה חוויה נחמדה מאוד".

מה אמרו חבריך ללימודים על המשחק?

"אני אוהב לעשות דברים שיהיו משעשעים בתחושה שלהם. בכל פעם שהצגתי בברלין את ההתקדמות של הפרויקט ודיברתי עם הסטודנטים האחרים, תמיד נראה להם מאוד משונה הנושאים הכבדים שאני מדבר עליהם, כי יש סיפור על פיגוע ויש סיפורים רציניים, אבל הכל בשפה צבעונית ומצחיקה. תמיד היה הרגע הזה שבו אף אחד לא יודע איך לאכול את זה, ושנייה אחר כך כולם צוחקים. הרגע הזה שבו אנשים מרשים לעצמם לצחוק זה רגע שאני מחפש".

המשחק הוא אוטוביוגרפי. נוח לך עם החשיפה הזו?

"זו שאלה טובה. זו הפעם הראשונה שבה אני עושה משהו כזה. כאשר בבצלאל יש תרגיל באיור, התלמידים מתבקשים לקחת סיטואציות מביכות, ותמיד היה לי קצת מוזר הרעיון הזה לתאר את עצמי. בברלין ידעתי שאני רוצה לעשות משחק, לדבר על החברה בישראל, לספר על החוויות שחוויתי ולהביע את הרעיונות שלי בצורה אחרת. ידעתי שאני לא רוצה להכין פוסטרים ולרשום שזה טוב וההוא רע. ידעתי שאני רוצה להביע דעות בצורה מאוזנת יותר, עם תוכנית מוכרת. התחלתי לקשקש סקיצות של רעיונות שעלו עלי, והיה לי הכי קל לתאר חוויות וסיטואציות שחוויתי. אגב, כל המעצבים שלמדו איתי פיתחו אפליקציות לחיסכון במים או לניטור של זיהומים וניסו למצוא כל מיני פתרונות לבעיות גלובליות, והמאיירים עשו דברים על עצמם. כנראה למאיירים הכי קל לדבר על עצמם".

מתי חזרתם מברלין?

"לפני חצי שנה בערך, ועד שהתמקמנו, בום – התחילה הקורונה. אני מאמין מאוד בקורונה, אני מאמין ותומך. סתם, לא תומך. אולי אני פשוט לא מבואס מהסגר כמו אחרים כי היתה לי הפריווילגיה להמשיך לעבוד ולעשות את הדברים שאני עושה. הרבה אנשים חוששים לעתיד, אבל לא הרגשתי שהקורונה פוגעת לי בהנאה מהחיים. להיפך – הרגשתי שהיה לי חופש גדול של חודשיים, חוויה קצת שונה. יש אנשים שנפגעים מהקורונה ויש אנשים שמתים בגללה, ולכן קשה לי לדבר עליה כדבר חיובי, אבל יש לה צדדים חיוביים. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לקחת מהקורונה זה לייצר מנגנונים לזהות את הדברים הטובים שקרו פה. למשל הצמצום בזיהום אוויר ואיך אפשר לייצר מנגנון שישמור על זה גם כשנחזור לחיים רגילים. אבל זה לא עובד בבודדים. כולם ביחד צריכים לקחת החלטה – לא לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, להשתמש בתחבורה ציבורית כשנוסעים מחוץ לעיר. וזה לא רק במדינה שלנו אלא בכל העולם".

ואתה בכלל פוחד מטיסות.

"מאוד. בצבא הייתי מכונאי מטוסים, ושם התחלתי לפחד. הבנתי שכל מה שמחזיק אותנו באוויר זה בורג קטן שמכונאי בן 20 זכר להבריג עד הסוף או לא. יש את הסטטיסטיקות האלה שהרבה יותר בטוח לטוס מאשר לנהוג ברכב, אבל אני לא יודע עד כמה הן נכונות. אבל למרות החשש אני טס".

זה שהשמים סגורים עכשיו לא ממש מפריע לך.

"לא, זה מאוד נחמד לי. אני בטוח שלהרבה אנשים יש את התחושה הזו. כאשר כל הבלגן התחיל ואנשים לא היו לחוצים לתכנן את הנסיעה לסופ"ש בחודש הבא ופתאום ישבו בדשא מתחת לבית והסתובבו בפארקים, הרגשתי שהחיים נהיו רגועים, נעימים וקלים יותר. קשה לי להאמין שזה יימשך כשנחזור לחיים נורמליים. הטיסות יחזרו, וכולנו נחזור לשגרה המהירה שלנו".

אתה אדם פוליטי.

"אני פוליטי כי אי אפשר להיות א-פוליטי. כל דבר הוא פוליטי. גם להיות א-פוליטי זה פוליטי. יש לי דעות מוצקות מאוד אבל אני לא טיפוס שכותב פוסטים ארוכים בפייסבוק. אני לא חושב שזה רע להביע דעה – טוב מאוד שלאנשים יש אפשרות לומר את הדברים שמפריעים להם – אבל אני באפן אישי לא מרגיש צורך בכך. מי שפוגש אותי במציאות יודע שיש לי דעות ושאני די עקשן. מזל עקרב".

יש לך דעה על מה שקורה בחיפה?

"אני רואה שיש הרבה ביקורת על הנהגת העיר, אבל לי באופן אישי אין משהו שמפריע ושאני רוצה להתלונן עליו. כמובן שכאשר עינת קליש רותם נבחרה לראש העיר שמחתי מאוד שאשה נבחרת, ועוד אדריכלית עם חזון עירוני שאני לגמרי מאמין בו. אגב, בחרתי בה בבחירות הקודמות אבל לא בבחירות האחרונות כי הייתי בחו"ל. כרגע אין לי דעה מעניינת להגיד עליה מאז שהיא נבחרה".

מה צופן לך העתיד?

"לא יודע. גם לפני שעשיתי את התערוכה הראשונה לא היה לי בטו דו ליסט לעשות תערוכת יחיד, וגם לא היה לי חלום לעשות תואר שני בתקשורת חזותית. אני לא יודע, עם הזמן אני נותן לרעיונות שלי לבוא וללכת. הייתי רוצה אולי לעבוד על ספר, אבל זה לא משהו קונקרטי. אין לי תוכניות אמיתיות לזמן הקרוב".

 

עידו בק. "לא הרגשתי שהקורונה פוגעת לי בהנאה מהחיים“

עידו בק. "לא הרגשתי שהקורונה פוגעת לי בהנאה מהחיים“

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    "אמן". כל מי שאין לו כשרון ממשי ויכולת להתמיד בעבודה נהיה "אמן" ו"פרילנס"

  2. ורד

    תערוכה מדהימה, שווה קפיצה למוזיאון העיר, ממליצה למי שלא ביקר עדין בתערוכה בבנין לפני על ואדי סליב לא לפספס. מוזיאון עם התערוכות הכי שוות בעיר

  3. שמרית

    תערוכה ממש מגניבה, ישבנו איזה שעה עם המשחק מחשב, חיבור מבריק בין העבר של חיפה להווה שלה

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר