לא קל להיות אזרח ערבי בישראל. אתה חי בקונפליקט מתמיד בין המוצא והזהות שלך לבין הסמלים הלאומיים של המדינה, ההמנון והשם עצמו. הדברים תופסים משנה תוקף לנוכח עליית הימין הקיצוני בשנים האחרונות ואי אלו גילויי גזענות לא סימפטיים בכלל.
המתח הפנימי (והחיצוני) הזה מגיע לנקודת רתיחה בייחוד בימים של מבצעים דוגמת זה שהתנהל בג'נין. אני יכול להבין שיש קריאות בתוך ערביי חיפה שמתנגדים למבצע. לגיטימי. הפגנות הן כלי דמוקרטי קביל, עד שיוחלט אחרת. אבל ההבנה והאמפתיה שלי מגיעות לגבול שלהן כשההפגנות האלו מביאות איתם גילויי חתרנות, תיעוב למדינה וקריאות עידוד לאויב.
די ברור שאנחנו לא נהנים מכניסה לג'נין ולא עושים את זה לכיף. אבל מה לעשות שמחבלים החליטו להפוך אותה לדיסנילנד של מטענים ולתחנה מרכזית של פיגועים. אי אפשר לצפות מאף מדינה שתשב בחיבוק ידיים לנוכח פעילות טרוריסטית ענפה שמתרחשת דקה מגבולה ושולח לשונות של אש לכל עבר. ביחס לעוצמת הלוחמה, מספר הנפגעים מעיד על פינצטה דקה במיוחד ועל זהירות מפגיעה בפני חפים מפשע.
אבל כל זה לא משנה. התנהלות המבצע או מספר הנפגעים לא משנה כהוא זה למארגני ולבאי ההפגנות במושבה הגרמנית. גם אם בקבוק חלב היה מתנפץ במרפסת בכניסה למחנה הפליטים, הקריאות והסנטימנטים היו אותם הקריאות והסנטימנטים.
זה אפילו לא האישו של דגלי פלסטין. הבד עצמו לא באמת מעורר בי זעם. זה האישו של השילוב בין הנפת הדגלים לבין הקריאות לפדיון ברוח ודם ולחיסול המדינה הציונית והעידוד למחבלי ג'נין להרוג חיילים ישראלים וישראלים בכלל. לא צריך להיתמם ולא צריך להמעיט בערך העניין – המפגינים האלו מביעים סלידה מכל הערכים, המוסדות והיסודות שעליהם בנויה המדינה שבה הם חיים. המבצע הוא רק תירוץ, פתח קטן שמאפשר הצצה מתחת לניילון השקוף שמכסה את הפרצוף האמיתי של אותם אנשים. הם לא רוצים שתהיה פה ישראל, והם אומרים את זה באופן מפורש.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתוך מדינתנו, בתוך עירנו, חיה קבוצה, לא עצומה אבל לא קטנה, של אנשים שרוצים לחסל את מדינת ישראל. המבצעים הצבאיים הם רק תירוץ מבחינתם לאוורר את הסנטימנט האנטי ישראלי שלהם ולנסות לדחוף עוד קצת את האג'נדה הרעילה והדוחה של חיסול המדינה. בהתנהגות הזו הם מכתימים ציבור שלם של אזרחי חיפה מהמגזר הערבי, שומרי חוק ומכבדי המדינה, ומרחיבים עוד יותר את הטריז בין המגזרים ואת הפצע שנפער בימי "שומר חומות".
אני לא נכנס בכלל לוויכוח הפוליטי. יש גבול שאסור לעבור אותו (מכל צד של הוויכוח), והוא נחצה חזור וחצה בכל הזדמנות שרק נקרית בפניהם. אני לא מצפה מאף אזרח ערבי שיקום ויצדיע לטנקים ולחיילי צה"ל שפועלים בשטחים, אני כן מצפה ממנו להבין שיש גבול לאמירות ולמעשים שאפשר לקבל בהבנה.
דמוקרטיה חייבת להכיל דעות של האחר ושונות אתנית ודתית. הכל טוב. עם זאת, דמוקרטיה, בטח שברירית כמו ישראל של ימינו, לא יכולה להשלים בשקט עם אלו שמנסים לחסל אותה. וזה בדיוק מה שהם רוצים שיקרה.
וספוילר לסיום: לא משנה כמה הם יצעקו, לא משנה מה הם יגידו, בסוף הנורמליות והשאיפה לחיים משותפים תנצח. אין ברירה אחרת.
