חככתי בדעתי הרבה לפני שהתחלתי לכתוב את הטור המתבקש על חשבון הנפש שחייבת העיתונות בערב יום כיפור, ובעיקר ניסיתי לחשוב אם יש משהו שבו העיתונות אשמה יותר מהגורמים שמקיפים אותה – הציבור והמערכות שהיא מסקרת. תמיד נראה לי שבאופן עמוק אלה שלובים באלה וחטאי האחד הם גם חטאי האחר. אבל אז עברה בדעתי המחשבה שלדבר רק על מורכבות עלול להיות חטא בפני עצמו, משום שזו משמשת הרבה פעמים מפלט מאמירה ישירה, והלוא בזה מסתכם עיקר חטאה של העיתונות – היעדר מחויבות להציג את הדברים בעירומם, ככל שאנחנו יכולים לראות את שורשיהם.
קחו לדוגמה את המערכה על ראשות העיר. מה אנחנו יודעים על העמדות של המועמדים? קל לומר שכולם עסוקים במכירת תדמית אד הוק אשר יום לאחר הבחירות הם יפסיקו להיות מחויבים לה, וזה באמת כך. ובכל זאת העיתונות נותנת במה למי שצועק ברמה “אני אשאיר את הצעירים בחיפה”, “אני אייצר משרות”, “אני אנקה את הזיהום”, “אני אוריד את הארנונה”, “אני אפצח את קוד המנעול של דלתות משרדי הממשלה” ועוד ועוד הבטחות ללא כיסוי. העיתונות נותנת במה לתוכניות טנטטיביות, לרעיונות חצי אפויים ולפתרונות מאולצים, בעיקר כי אלה כללי המשחק.
אפשר לבוא ולתרץ – אין לנו יכולת לשבור את הכלים. המשאבים של העיתונות הם מצומצמים. היא לא יכולה להתעלם מהודעות הדוברים ומהצהרות המועמדים שהן זמינות ושכולם מסקרים אותן ובמקום זה ליזום ריאיונות עומק ותחקירים כדי להציג את הדברים כהווייתם. קחו למשל משימה עיתונאית ראויה: חיבור שאלון מפורט שיבחן את הידע של כל מועמד על מצב הזיהום לאשורו – סך הפליטות, המצב הסטטוטורי של חוקי זיהום האוויר, משמעות התקינה, זהותם של המפעלים השונים מעבר לבז”ן ונתיבים אפשריים להתמודדות עם המצב מהבחינות החוקית, התכנונית, התיאורטית והמעשית. שאלון פתע כזה היה מעמת את המועמדים עם הצורך להתעלות מעל לרפליקות השחוקות שהם משגרים למרחב השכם והערב ולהציג חזון אמיתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
סביר להניח שהם היו נכשלים. הציבור היה מבין שמי שמבקשים להיות נבחריו לא מביאים איתם אג’נדה מחייבת. גם אם לא היה מדובר בשאלון פתע, סביר להניח שהיה קשה לזכות בשיתוף פעולה מצד המתמודדים. עם הקושי הזה, הראוי, העיתונות לא מתמודדת, ולא מדובר בכלי תקשורת כזה או אחר אלא כולם כאחד. המלחמה הזו היא קשה מדי, המחיר שלה הוא גבוה מדי, זה דורש זמן ואומץ, זה כרוך בעימותים עם מושאי הסיקור. זאת מלחמה.
אבל חייבים לומר שגם לצרכני התקשורת יש חלק בתבוסה הזאת. שוב, הזיהום במפרץ חיפה הוא דוגמה טובה: אותו ציבור שלא יוצא להפגין נגד הזיהום והאטימות הממסדית ביחס לגורל תושבי המרחב הוא גם זה שלא נותן רוח גבית למלחמה התקשורתית בהם. זה אותו ציבור שהתרגל לצרוך תקשורת בחינם ואז מתקומם על כך שהתקשורת היא ממוסחרת. זה גם הציבור שמעדיף כותרות אינסטנט צעקניות עם תוכן דל מאחוריהן על פני מידע מורכב שיש מאחוריו מומחיות ושמציג תמונה שלא נעים לראות בהכרח. זו אותה מלחמה, וזו היתה צריכה להיות מלחמה משותפת.
המתקפה על שלום הציבור מצד מי שמרוויחים מכך שהוא ממשיך לחיות במרחב מזוהם, בעל אופי תעשייתי-נמלי, שחלק גדול ממנו מוחלש באופן שיטתי מבחינה כלכלית היא גם המתקפה על היכולת להציג את המציאות הזאת. זאת מתקפה על החיים עצמם, על התודעה, על העיתונות ועל הציבור כאחד, ובמיוחד על הסולידריות ביניהם. זאת הדרך האפקטיבית ביותר להחליש – לתקוע טריז בין החלקים השונים של הגוף שאתה תוקף. חשבון הנפש שלי אומר שנכונות להילחם על מה שחשוב אל מול המתקפה הזו וסולידריות בין הציבור לעיתונות היו פועלות לאיחוי החלקים של המציאות המפוררת ולתיקון.
