“הופכים את מרחב חיפה לעני וחולה”, אמרה ראש העיר עינת קליש רותם בישיבת הוועדה המחוזית בעניין התוכנית להקמת מתחמי אחסון סחורות באזור המפרץ. זו אמירה חשובה ביותר, בשינוי נוסח אחד: צריך היה לומר “הופכים את מרחב חיפה לעני וחולה עוד יותר”. אבל לפני שנקפוץ למסקנות ראוי שנבחן קודם כל במה לוקה המרחב.
ועדת המשנה לבדיקת בעיות סביבה ותכנון במפרץ חיפה, שבראשה עמד ח”כ דב חנין, פרסמה לפני כארבע שנים דוח שבו היא המליצה על בדיקה תכנונית מעמיקה נוספת בעניין נמל המפרץ, בדגש על הרחבת הנמל הנוכחי במקום הקמת נמל חדש. הוועדה גם אמרה שהיא רואה בחומרה את העובדה שתפעול הנמל החדש לא נבחן בראייה סביבתית ושהמשרד להגנת הסביבה לא היה מעורב בקביעת התנאים הסביבתיים במכרז לתפעול הנמל.
מאז פורסמו מסקנותיה של אותה הוועדה, לא זו בלבד שהמלצותיה לא יושמו – הן זכו להתעלמות. הנמל החדש נגס עוד ועוד במימי המפרץ וכיום הוא משתרע לעינינו, מציאות שלא ניתן למחוק. אם נעצום את העיניים ונפקח אותן שוב הוא ימשיך להיות שם, מקועקע על המפות של גוגל, בתמונות הלוויין ועל פני הים.
ובכל זאת ההימצאות שלו שם היא מפתיעה. מעין אשליה כזאת שהוא הופיע פתאום. זו אולי תחושה סובייקטיבית, אבל אני משוכנע שרבים שותפים לה ושיש עוד רבים שעדיין לא התעוררו בכלל ועדיין לא קולטים את נוכחותו. ובכך מתבטאת המחלה של המרחב באופן הבוטה ביותר. הדרך היחידה אולי להגיע סמוך לנמל החדש היתה עד כה דרך הרחובות חלוצי התעשייה ויוליוס סימון בפאתי קרית חיים. אם לא חגגתם משהו באולמי קאלה או ערכתם קניות ברמי לוי, סביר להניח שלא ביקרתם שם. המגרשים גדושי סלעי הענק שמשמשים לייבוש הים ולבניית הרציפים לא הפכו לאטרקציה תיירותית מיוחדת.
רוצים להישאר מעודכנים?
באופן כללי כל האזור הוא טריטוריה חיצונית מבחינת העיר. אזור מעבר של אין ברירה – מעקמים את האף ונוסעים, חוצים את המראות העגמומיים ואת הריחות המבאישים מהר ככל האפשר כדי להגיע לעיר שינה זו או אחרת. אלמלא 33 הדונם של פארק הקישון הזערורי או טיסה מקרית לאילת, אפשר היה להקים שם מושבה של חוצנים ואיש לא היה יודע.
מבחינה רפואית צריך היה להכריע כאן אם מדובר בנמק או ברקמת צלקת. בשני המקרים התופעה היא פתולוגית, אבל הטיפול בנמק הוא שונה כמובן. רקמת צלקת היא דבר שאפשר להניח לו. נמק, אם לא יטופל, יפגע במערכות הסמוכות לו.
והנה, הפלא ופלא, הוועדה המחוזית שהיתה אמורה לדון בצילוק נוסף של המרחב, קרי הקמת מתחמי האחסון, התכוונה לדון באותו מועד גם במערכת סמוכה – מתחם בז”ן ותחנת הכוח שמבקשת קבוצת בז”ן להקים. מי הדביק את מי בדלקת – נמל המפרץ את מתחם בז”ן או ההיפך – זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שמדובר באותה מחלה. למדנו להדחיק אותה, לעקוף אותה עם כבישים ועם מחלפים, אבל התהליכים של המחלה הזו הם פרוגרסיביים ומזינים אלה את אלה, ולכן אי אפשר לתקוף רק חלק ממנה. לא די בהתנגדות למחסנים של נמל המפרץ. התנגדות רצינית צריכה לכלול גם את המפעלים המזהמים ואת התקדמותו של הנמל עצמו.
התגובה האוטומטית היא ברורה – חלופת אפס היא בלתי אפשרית. הנמל כבר נבנה, בתי הזיקוק נחוצים וכיוצא בזה. הבעיה היא שהתגובה האוטומטית הזו מובילה להחמרה בלתי נמנעת במציאות התעשייתית המזהמת ולנסיגה בלתי נמנעת בהתפתחות המטרופולינית של חיפה. ראש העיר ביקשה דחייה של הדיון בתחנות הכוח שבז”ן מבקשת לבנות כדי ללמוד את המצב. היה טוב אילו היא היתה מנצלת את הארכה הזאת כדי ללמוד כיצד לטרפד את בנייתן באופן המשכנע והיעיל ביותר. המומנטום שהיא בעצמה יצרה בהתנגדות הנחרצת לתוכנית הקמת מתחמי האחסון בנמל יכול לשרת אותה ואת הציבור בוועדות התכנון גם בהקשר התעשייתי.
