"עשית פיפי? זו נסיעה ארוכה”. לא משנה כמה פעמים היו שולחים אותי לשירותים, איכשהו יצא שהעץ מאחורי תחנת האוטובוס בחדרה היה העץ שאני מרגישה שטיפחתי במשך השנים. הנסיעות לפתח תקוה למשפחה תמיד ריגשו אותי – ליהי ושירן היו בגילי פחות או יותר, וכל מפגש היה נגמר בבכי. לא הסכמנו להיפרד כי זה אף פעם זה […]
פעם מסיבת בריכה היתה סמל הצעירות (מה שכבר נשמע זקן). ביקיני, בירה ביד בחצות היום, מוזיקה מושלמת, חברים נטולי דאגות שרק התעוררו לא מזמן, ואם ניכרים בהם סימני עייפות זה רק משום שמסיבת הבריכה היא אפטר פארטי של הלילה והם עדיין לא הספיקו לישון. בלי שעת עוצר, בלי שעות של התארגנות מראש. הסיבה היחידה להחזיק […]
אם הייתי מקבלת שקל על כל “אמרתי לך” ששמעתי מרגע היותי אמא, הייתי היום שוגר מאמא. כמה שאני שונאת את צמד המילים הזה. כל הטיפים שלא קיבלתי ועשיתי בדיוק את ההיפך עלו לי ביוקר – מהקניות המגוחכות של ניו בורן כשלביא עדיין היה בבטן, דרך ריהוט שרק על הפירוט שלו אפשר לעשות מופע סטנד אפ […]
זה לא כי “נהייתי אמא והרגש האמהי שלי יוצא”. זה הרגש שלי, שתמיד היה לי, הברכה והקללה שלי. אני רגישה, כנראה רגישה מדי, וזה שלפעמים חושבים שאני ההיפך הגמור כי זה מה שאני משדרת, אז דעו לכם שבדרך כלל האנשים הכי רגישים ינסו להשאיר את הרושם הכי מחוספס. קשה לי לראות אנשים במצוקה, חיות סובלות […]
"כזוג אשכנזים שלא היה בחינה, כמה שמים במעטפה? (גוף שלישי מטעמי דיסקרטיות)”. את הפוסט הזה בפייסבוק העליתי בסוף השבוע שעבר בציפייה נואשת לתשובות כשהתחלתי להפנים שאין לי מושג קלוש איזו מתנה נותנים באירוע כזה. לבושתי הרבה, מעולם לפני כן לא הייתי בחינה ואפילו הכרתי זוגות שעשו חינה. משיטוט מהיר בגוגל למדתי שיש חינה תימנית וחינה […]
האמהות שינתה לי את סדרי העדיפויות ואת הדרכים שבהן אני פועלת. היא לקחה ממני הרגלים ישנים, הוסיפה לי קולות אמהיים והתנהגויות שתמיד נשבעתי שאעשה אחרת או שלא אעשה בכלל, מחקה לי את הזיכרון והשאירה אותי עם טפשת. אבל יש כמה דברים שאף אחד לא יוכל לקחת ממני – את ההיסטוריה, את ההיסטריה ואת חלקי בעלילות […]
חיי הבילויים שלי עברו את כל הגלגולים האפשריים. כאילו שמישהו אי שם בשנות ה־90 לחש לי באוזן שזמני בעולם הקרחנה הוא מוגבל, שיום יבוא ואהיה אמא, שהבילוי המועדף יהיה לישון בסלון או ללכת לארוחות שישי שהסבתא מבשלת, ושמאוחר בלילה יהיה 22:30. אני מודה – ניצלתי יפה את שנותי כרווקה ללא ילדים. הזריחות היו הסימן לסוף […]
היה היה, לפני שנים רבות, בעיר קסומה, הררית ונפלאה שבוע שלם של ספרים למכירה. מכל קצוות העיר הגיעו משפחות וחברים לקרוא, לקנות ולהחליף רשמים. בלה בלה בלה, והספרים חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. למי אני מספרת סיפורים הרי כבר שנים שתרבות הספרים לא חיה לא באושר ובטח לא בעושר. כיום סופרים נלחמים ומפסידים […]
להתעורר משעון אחד, להתקלח בבוקר, למצוא בגדים נקיים ולהתמודד עם זה שיש סביבי בוסים ושאני לא אדון לעצמי – האם אתרגל אי פעם לעבודה סטנדרטית?
לקח ראשון מהחופשה במלטה: טיימינג זה הכל בחיים. לקח שני: דווקא נוכחות של תינוק עשויה להיות החלק החיובי בחופשה, לסייע בהקדמת שעת הכניסה לחדר במלון, למשל, או באיתור אטרקציות
חופשות שבהן הכל נגדך מכירים? אז מה דעתכם על חופשה שבה הכל נגדך בתוספת תינוק צורח שגילה את אמנות הסרוב?
מסתמן שהקיטנה של לביא, שבה הכל מותר, כולל לאכול על הרצפה, ללכת יחף ולישון בשעות לא קונבנציונליות עומדת להיגמר ונצטרך למצוא לו מסגרת. בינתיים מתחילים במסע חינוך מחדש
הכל נכנס לפרופורציה אחרי ששומעים על השואה לא מאדם אחד אלא משלושה, שחוו את הימים ההם במקומות שונים ובאופנים שונים. ואנחנו מתלוננים על פקק בפרויד
אין אושר גדול מאשר לגלות שהפעוט בן השנה וחודשיים מהופנט מהצגת תיאטרון. וגם דיסק מעולה יצא מזה
ענת? בתאילנד כבר שבועיים. ליאת? לקחה את הבעל והילד לאילת. מירב? עם החבר בצימר בצפון. כל הפיד שלי מפוצץ בפוסטים של אנשים שיצאו לחופשה, ורק אני יושבת מול המחשב בבית ברחוב רענן. במשחק האסוציאציות, פסח בשבילי הוא תמיד חופש. כילדה זה היה החג עם החופש הכי שווה. תמיד היה מה לעשות והייתי מספיקה לטייל גם […]
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ששנת הצהריים של לביא התחלפה בשנת אחר הצהריים שגרמה לו להתעורר בערב, דיינו. ערות חריגה שגרמה לנו לנצל את ההזדמנות לצאת לפאב הבראון ולחזור מאוחר, דיינו. ואם כבר יוצאים לנוף של הבליינים, לא נעשה סלפי עם צ’ייסר ונעלה לפייס? דיינו, בלי די ובלי להתבייש או להתרגש מבילוי שהוא לא […]
את הדוחות שמרו לאנשים שמתנהגים כמו כלבים ולא לבני אדם שמנסים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד
את החברים שלי מאוד הצחיק כשלביא תפס את הסלולרי צעצוע שלו והתחיל לצעוק ולחלק משימות בשפת התינוקות כשלכולם היה ברור ממי למד את זה. אותי, מנגד, זה הפחיד
