"דיפ סטייט". כך מכנה ראש עירנו את הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, אשר מערימה, כדבריה, קשיים רבים בדרך ליישום "הפתרון הטריוויאלי והזמין כבר מחר בבוקר: שדה תעופה בחיפה". האם באמת יש מזימה זדונית בירושלים למוטט את חיפה ולמנוע את התפתחותה?
בהודעתה בשבוע שעבר לתושבים ברשתות החברתיות על חתימה על הסכם השכר של עובדי המוזיאונים, מתגאה קליש-רותם בכך שמיומה הראשון בתפקיד הנחתה "לבחון את תנאי העסקתם של עובדי התאגיד". האמת היא שאין זה מפתיע. עד כה, מכל הבטחותיה הגדולות אך מיעוט קטן, שלא לומר זניח, גם התממש
איך הפכה המערה של כולם ליהודים בלבד? המערה עברה בשנים האחרונות שיפוץ ושיפור הנגישות אליה, שזהו מהלך מבורך, אולם מן הראוי היה שתהליך השיקום של המערה יהיה מהלך לחיזוק הקהילתיות הרב-דתית בחיפה
עיריית חיפה חייבת להיערך לתיירות החדשה, האינדיווידואלית, העצמאית, החופשית יותר והכבולה פחות. זה הזמן להתעורר. עכשיו, בטרם יהיה מאוחר מדי. בטרם נפספס שוב את הפוטנציאל העצום ההולך ומתקרב
גם אנו, במטרופולין חיפה, מבקשים, כמו הגרינלנדים מדנמרק, להתנתק מחבל הטבור של מדינת תל אביב או מהכבלים החונקים של ירושלים ולמצוא את דרכנו העצמאית, ללא תלות בגורמי ממשל "זרים"
הקיץ השנה עומד להיות מסויט באופן מיוחד. הוא עומד להיות מסויט במיוחד, כיוון שנוסף על כל אלה, גורם נוסף ומתסכל במיוחד נכנס למשוואה: בחירות לכנסת
הוא תמיד היה שם, הצריף, כה קרוב ונגיש ומפתה, אך עם זאת תמיד סגור ולעולם לא מזמין אותך להיכנס. עשרות שנים מאוחר יותר למדתי: בצריף העץ הקטן הזה נכתבו כמה מן היצירות הגדולות ביותר בתולדות הספרות העברית
שיקום של ממש מצריך הוצאה כספית נדיבה, ואת זה העירייה לא רוצה לעשות. זה לא מקרי. זו מדיניות. בכל מקום שצריך להוציא כסף, עיריית חיפה שולפת אגרוף קפוץ
פעם לפחות היה שיתוף פעולה בין היזמים לעירייה והיה בסיס לאמון הדדי ולשיתופי פעולה. היום גם זה איננו. כל מה שנותר זה ניירות שרטוט גדולים ועליהם רישומים יפים בעפרונות צבעוניים של חזון יפה שלעולם לא יתממש
הנסיך האהוב של שידורי הכדורגל בישראל, היה יכול הרי לשבת בכל אצטדיון בכל מקום שרק יבקש: בתא הכבוד, בתא הכסף, בתא הפלטיניום, בתא היהלום או בכל תא עם שם מפוצץ אחר. אבל הוא העדיף לברוח מתאי הכבוד והכסף הסטריליים האלה כמו מאש
מדהים שפרויקטים, שצריכים לטעמי להחליף חלק ניכר ממערכי שיעור שלמים במערכת החינוך, כמו כביש 90 ודומיו, נראים כפרויקטים שוליים לצד מפעל חייו • עידו מינקובסקי נפרד ממודי בר-און
סילוקה של הרכבת מקו החוף של חיפה כה חשוב. הפוטנציאל הקיים כאן הוא עצום ואסור בשום אופן להחמיצו. כל מי שמבין באורבניות יודע זאת. גם ברכבת ישראל מבינים זאת היטב אך מתעקשים לקבור סופית כל יכולת לשיקום קו החוף העירוני
אם תשקיע העירייה בהקמת מצפור איכותי, למשל, ובית קפה או מסעדה במתחם התחנה הסופית של הרכבלית באוניברסיטה, הנה יצרנו בקלות ובהשקעה קטנה אטרקציה תיירותית נפלאה
אף עיר בישראל אינה עצמאית באמת בכל הנוגע לגורלה. אינני יודע אם זה טוב או רע. אני כן יודע שכל עוד אנו זקוקים לרצונה הטוב של הממשלה בירושלים, טוב לא יצמח מזה
השיח סביב ביטולן של בחינות הבגרות מעורר מחשבה והעמקה על מקומן, ובעיקר על יתרונותיהן וחסרונותיהן. אין עוררין על כך שהבחינות מהוות תו תקן אוניברסלי בחינוך, אך מנגד, הנתונים קצת יותר מורכבים
אין זה משנה אם הכלוב הוא מזהב או מנחושת – לעולם ישאף כל יצור חי אל החירות ויעשה כל שביכולתו כדי להשיגה
ימים סוערים עוברים עלינו, ימים סוערים ודרוכים של טרור משתולל, של ממשלה מתפרקת, של מלחמה איומה, הנמשכת כבר קרוב לחודשיים וסיומה אינו נראה באופק, ואפילו של עירייה המתפרקת מנכסיה
במלחמה הנוראה הזו המתחוללת באוקראינה, פשעי המלחמה, רצח העם והשמדה שיטתית של ערים וישובים אינם "תאונה" או מצב חריג אלא שיטת פעולה מכוונת ממש
